שבועיים בלבד אל תוך מלחמת "חרבות ברזל", כבר החלה להתברר התמונה הקשה: מספר החיילים הפצועים גדול בהרבה ממה שידעה המדינה בעשורים האחרונים, ומדובר בעיקר בצעירים בתחילת חייהם, ובשל הפציעות יצטרכו לבנות את המסלול שלהם מחדש. אחת השאלות הראשונות שנשאלו באותם הימים היא מה עושים כדי לשקם את אותם פצועים?
שיקום בבתי החולים, טוב ככל שיהיה, הוא משאב מוגבל. פרופסור גבי זליג מבית חולים תל השומר הבין באותם ימים של סתיו 2023 שהפצועים שנמצאים במחלקות השונות זקוקים לתוכנית שיקום אחרת, כזו שתתמודד עם האלמנט המנטלי כמו גם עם הפיזי, ותפגיש את החיילים זה עם זה כדי שאף אחד לא ירגיש שהוא נשאר מאחור.
לזליג היכרות עם יו"ר הוועד הפראלימפי, משה 'מוץ' מטלון, ובפגישה שערכו השניים עם צפריר חקלאי וקובי ליאון (נכי צה"ל שרוכבים בעצמם) הוחלט שהפעולה הראשונה תהיה הקמת קבוצת אופני יד, אליה יגיעו הפצועים מבתי החולים למספר שעות בשבוע. את הקבוצה מנהל חקלאי, איש הייטק שבעקבות פציעתו בתקופת השירות רכב על אופני יד, ומוביל עד היום את הפרויקט בהתנדבות. בהמשך, כשהפצועים החלו להשתקם ועברו לפרוטזות, הם ביקשו לעבור לאופני הכביש - וכך היה. במרכז "ג'ואיש אימפקט" שמעו על הקבוצה שמורכבת מפצועי המלחמה והחליטו לתמוך במיזם כלכלית, יחד עם בית הלוחם, הוועד הפראלימפי, ההתאחדות לספורט נכים וארגון נכי צה"ל.
בשלב מסוים הבין מטלון שחלק מאותם פצועים שמתאמנים בעקביות יכולים להפוך לספורטאים פראלימפיים מן המניין והקים את הקבוצה "מעזה ללוס אנג'לס". בינואר אשתקד הקבוצה כבר מנתה מספיק רוכבים, העסק הלך והתמקצע והמאמן חקלאי בנה לוח זמנים שמורכב מחמישה אימונים בשבוע: ארבע פעמים רכיבה פלוס אימון כוח. ביוני הקבוצה צפויה להתחרות באליפות אירופה, ולחלקם יש פוטנציאל של ממש להצטרף אל המשלחת ללוס אנג'לס 2028.
"ראיתי את הרכבים ברעים, פטריות עשן, כל מה שקורה", אומר זיתוני. "הפלוגה זיהתה באזור הפרדסים הצפוניים רכב. היה שם מחבל, חיסלו אותו. שמענו דפיקה חזקה בתא המטען וראינו מישהי שיצאה בבהלה. חטפו אותה מהנובה, ובמאית שנייה הפלוגה עזרה לחלץ אותה והיא הייתה איתנו"
אחד מהם הוא מנחם בן כליפא (25) מראשון לציון, שנפצע ב-7 באוקטובר בקרב על קיבוץ כיסופים. חבר אחר לקבוצת הרכיבה הוא מפקדו אביתר זיתוני (28) מרמת גן, שלחם איתו באותה זירה. עבורם האופניים זה הרבה מעבר לספורט. החיבור לקבוצה, שכולם מבינים זה את זה במבט והיכולת לגבור על הקושי ולהתמודד עם האתגר הספורטיבי הם חוויה משמעותית מאוד עבורם. בן כליפא: "אני מתאמן 16 שעות בשבוע. זה הסם הכי טוב שיש, ויש לי מטרה".
"מנציח את הנופלים עם חולצות ודגלים"
בחזרה לקרב הקשה בו נפצעו שני החברים. זיתוני, שהתגייס ב־2016 לגדוד 202, שירת בתור מפקד קורס מ"כים בצנחנים ובאותה שבת ארורה לקח את הרכב של אשתו ונסע אל הפלוגה שלו שסגרה שבת בביסל"ח והייתה בכוננות.
"התחלנו בצומת מעון והמשכנו לרעים, שם זיתוני הצטרף אלינו", משחזר בן כליפא. "ראינו אזרחים שבאו מהעוטף, בתוך אי הוודאות הזו התחלנו להבין מה קורה, כאוס מוחלט".
"ראיתי את הרכבים ברעים, פטריות עשן, כל מה שקורה", אומר זיתוני. "הפלוגה זיהתה באזור הפרדסים הצפוניים רכב. היה שם מחבל, חיסלו אותו. שמענו דפיקה חזקה בתא המטען וראינו מישהי שיצאה בבהלה. חטפו אותה מהנובה, ובמאית שנייה הפלוגה עזרה לחלץ אותה והיא הייתה איתנו".
הפלוגה של השניים נתקלה בלא מעט מחבלים בדרכים ובהמשך קיבלה מידע על התבצרות מחבלים בקיבוצים נירים וכיסופים. זיתוני והמחלקה של בן כליפא נסעו לכיסופים, כשהשעה כבר 13.00. "ראינו מחבלים הרוגים ליד המיגוניות, ותוך כדי יש צבע אדום ופצמ"רים נופלים. חילקנו גבולות גזרה, ומתחילים סריקות. מהרגע שאנחנו עוברים את גן הילדים שם, אנחנו מקבלים מכת אש. לא חושבים על המוות, אתה במוד קרב, מרגיש כמו משחק בסוני שהחיים יכולים להיגמר. המחבלים עשו מארבים. אחרי לא מעט היתקלויות, אנחנו מבינים את גודל האירוע", ממשיך זיתוני, שנפצע ברגלו מירי של קלצ'ניקוב. "הפכתי לסמרטוט חסר אונים. לא יכולתי לעשות יותר מדי. הדבר הכי יפה שראיתי היה החיילים בקורס מ"כים שידעו לקחת אחריות ופיקוד. אותי פינו, ובאמבולנס איבדתי את ההכרה".
160 מחבלים מצוידים באמל"ח רציני היו באותו מארב, והם פגעו גם בבן כליפא. "ירי פסיכי. ממכת אש הראשונה המ"כ שלי נפצע, באתי לעזור לו וגם נפצעתי. קיבלתי כדור ביד שעבר לי לריאה. החבר'ה עבדו כמו אריות, בלי ציוד ותחמושת, נלחמו עד הערב. אלה שנהרגו הצילו בגופם את הקיבוץ: סמ"ר עמרי פרץ, סמל מתן־ישראל מלכה, סמל בר יענקלוב, סמל לביא בוחניק, סמ"ר רגב אמר וסמ"ר אדם אגמון".
זיתוני היה מורדם ומונשם במשך עשרה ימים, איבד דם רב. כשהתעורר, גילה את כמות ההרוגים, כולל החיילים שלו, האזרחים שנרצחו והחטופים. "התפרקתי, היה לי קשה גם שלא הייתי בהלוויות שלהם. הכתבה הזאת לזכרם, אנחנו לא גיבורים. הם נתנו את החיים שלהם כדי שנהיה כאן. לא ידעתי איך ממשיכים".
"אכלתי את עצמי שלא יכולתי להגיע להלוויות", מוסיף בן כליפא. "הייתי בשיקום בהדסה בירושלים ונפגשתי עם אביתר מאוחר יותר. אנחנו חיים עם האובדן יום־יום. אני מנציח את הנופלים עם חולצות, דגלים".
"נותן תחושת מסוגלות"
אחרי תקופה של אבל וכאב, החלו זיתוני ובן כליפא בהליך שיקום שכאמור כלל פעילות ספורטיבית. השניים התאחדו בפעילות של בית הלוחם, והמשיכו מאופני היד אל אופני הכביש. זיתוני מעיד כמה הדבר קשה מאחר והרגל שלו לא מתפקדת מתחת לברך. בן כליפא לקח את הספורט רחוק יותר ומגלה אופק חדש לגמרי: "לפני הפציעה הייתי בקטע של טיולים, גיטרה. שיחקתי עם החברים כדורגל, זה היה הספורט, לא אופניים. על ההתחלה השתתפתי באיש הברזל לזכר ששת החברים מהפלוגה שנהרגו. כשפגשתי את צפריר והצטרפתי לקבוצה הבנתי שחלום המשחקים הפראלימפיים יכול להתגשם. אני הולך על זה, בכל הכוח. החלום רחוק מאוד, אבל אני רואה את עצמי עם הדגל והתמונות שלהם שם בלוס אנג'לס. הדרך ארוכה מאוד, הרמה בעולם גבוהה מאוד, אבל זה היעד".
בזמן הצילומים לכתבה מתגלה כמה הקבוצה מגובשת, מפרגנת וגם יודעת להיעזר בהומור. הם כבר יודעים להעיר לזה שמגיע תורו להצטלם, להציע איזו זווית מחמיאה לחבר עם הפרוטזה, והאם להצטלם מהצד של הרגל הקטועה או של הסד שתומך בזו שנפגעה וכבר לא מתפקדת.
הפציעה של עידו שמר (21) מעין איילה קצת אחרת. כבן לאבא שהיה קצין, ואח ששירת במגלן, הוא ידע שיתגייס ליחידה קרבית. "התחלתי בצנחנים והגעתי בעקבות אחי למגלן, רציתי מקום שידחוף אותי לקצה ושאוכל לתת את כולי לשם", הוא מספר. "הייתי גם בשאיפה לצאת לקצונה".
שמר התגייס במרץ 2024, בעיצומה של הלחימה בעזה. ב־27 באפריל 2025 הוא נפצע בזמן הכנה לתמרון, וחטף כדור ברגל מטווח מאוד קרוב מאחד מחבריו לפלוגה. הוא פונה לבית החולים רמב"ם, שם אושפז במשך שלושה שבועות ועבר שני ניתוחים. "אחר כך התחלתי שיקום מאוד אינטנסיבי בבית חולים לוינשטיין. זה ללמוד ללכת מחדש, וזה לא היה פשוט. כל זה קרה לפני יום העצמאות. יום הזיכרון היה יומיים אחרי שנפצעתי. היה לי קשה נפשית. מלוחם הפכתי להיות סיעודי, למישהו שזקוק לעזרה, לא מצליח לעמוד בצפירה. איבדתי את חבר שלי, נבו פישר ז"ל משיריון שהיה איתי במכינה. לפני כמה שבועות גיא לודר ממגלן, החבר הכי טוב שלי בצוות, נהרג בלבנון. עכשיו אני בהתלבטות לאן אני הולך בטקסים ביום הזיכרון".
תקופת השיקום זכורה לשמר ככזאת שהייתה גדושה בעצבים, בין אם בכיסא הגלגלים ובין אם כשנעזר בקביים. באותם ימים הבין שהסיכוי לחזור לגרסה שהוא זוכר את עצמו לא גדול. "זה ללכת עם סדים, והם לא נוחים. כל דבר הופך לאתגר, אפילו הקטע של ללכת יחף נלקח ממני. בזמן האשפוז פעמיים בשבוע היינו מתאמנים עם צפריר על אופני היד. בסוף רציתי לנסות אופניים רגילים כחלק מהשיקום. הרכיבה עצמה מאוד מחזקת ונותנת תחושת מסוגלות, שזה משהו שהיה לי מאוד חסר. הרכיבה גם מחליפה את הריצה, כי תמיד אהבתי לרוץ. אני יכול לטייל למרחקים, פשוט לרכב".
בקבוצת הרוכבים פגש שמר עוד לוחמים שנפצעו והוא מרגיש שהיא מסייעת לו בעיבוד החוויה וחיפוש הכיוון החדש של החיים. "זה שאני נמצא עם עוד אנשים כמוני נותן לי מלא מוטיבציה. אני רואה את דניאל קפילוב עוקף אותי עם רגל אחת. הוא קורע את העלייה הזאת, וגורם לי לדחוף חזק יותר עם הרגליים. זה מקום מאוד מקבל, ונוח לשתף מישהו שחווה חוויה דומה, בטח בהשוואה לחברים מהבית. הרוכבים האחרים מבינים מה אני עובר".
גם שמר מכוון למשחקים הפראלימפיים, והוא אומר בהתרגשות כמה התחרותיות מלהיבה אותו: "זה ממלא אותי באנרגיות. אני יכול לעשות את זה, אני רוצה לנצח ולייצג את המדינה. ברור לי שיש הרבה חסרונות בהתחלה של ענף ספורט בגיל יחסית מאוחר ושיש פער, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. כל העולם שלי עכשיו סביב זה".
