לפני פחות משנה, במסגרת סדרה דוקומנטרית על אגדות ה"קנדיאנס", קבוצת ההוקי של מונטריאול, התראיין קלוד למיו, שחקן ההוקי האגדי, ואז בן 59 ודיבר בצורה אינטימית על החיים אחרי קריירת ההוקי. "אני מאחל לשלושת הבנים והבת שלי אושר. אושר זה לא לזכות באליפות ההוקי או אם יש לך הרבה כסף בבנק, אושר זה לחיות בנוחות עם עצמך, למצוא פרטנר טוב לחיים, להיות שם עבור הילדים שלך. הפכתי לסבא עכשיו, וזה משהו שאני מאחל גם להם". מי שרואה את התוכנית הזו, רואה אדם מבוגר, שלם עם עצמו, חי בשלום עם העבר שלו וההווה שלו, מסתכל בתקווה על העתיד. גבר קשוח כמו גרזן, עם רגישות של סבא חדש.
ביום שני בשבוע שעבר, למיו הוזמן על ידי מונטריאול להגיע למשחק מספר שלוש בגמר המזרח נגד קרולינה הוריקנס, בגמר המזרח בפלייאוף ההוקי. למיו הוזמן כדי להשתתף בטקס של לפני המשחק ולשאת את הלפיד. זאת היתה סגירת מעגל מפוארת: הילד שנולד בקוויבק, הגשים את החלום של כל ילד קנדי וזכה באליפות עם הקבוצה של הפרובינציה שבה נולד (מונטריאול היה העיר הגדולה ביותר בקוויבק), ועכשיו, אחרי קריירה מפוארת בליגה, כולל שלוש אליפויות נוספות, עם שתי קבוצות שונות, הוא קיבל את הכבוד הגדול הזה מקבוצת נעוריו. למיו נראה מאושר. מסופק. הוא קיבל את הכבוד שהוא אף פעם לא רדף אחריו. אף אחד לא יכול היה לדעת.
שלושה ימים לאחר מכן, ב-03:23, בנו של למיו הזעיק את המשטרה במחוז פאלם ביץ' בפלורידה, לחדר התצוגה של חנות הרהיטים היוקרתיים בבעלותם של קלוד ודברה למיו. המשטרה הגיעה, וקבעה את מותו של קלוד למיו. סיבת המוות: התאבדות. מה אנחנו בכלל מבינים?
הרגיש בבית
כשדברה ראתה את קלוד למיו בפעם הראשונה, זה היה במסעדה טרנדית במנהטן. חבר הפגיש ביניהם. "הייתי בטוחה שהוא במאפיה", היא סיפרה שנים לאחר מכן, "הוא היה בריון, שרירי, והיה לו פנס בעין. כאילו שהוא הגיע למסעדה מקרב אגרוף".
למיו היה שחקן הוקי נהדר. אלו לא רק האליפויות, או גביע השחקן המצטיין של הפלייאוף שבו זכה בעונת האליפות של הניו ג'רזי דווילס, אלא העובדה שלמיו היה מסוג השחקנים האלו שהיכולות שלו, ההשפעה שלו על המשחק והסטטיסטיקה האישית שלו היו מקבלים בעיטה צפונה ברגע שהגיע הפלייאוף, הרגעים בספורט שבו מתברר אם רועדות לך הברכיים או שזורם לך קרח בוורידים.
למיו היה שחקן מיוחד. לקבוצות הוקי יש סדר מסויים של ישיבה באוטובוס הקבוצה לאחר משחקים. הכוכבים, השחקנים עם הכשרון, אלו שיכולים לעשות קסמים עם מחבט ההוקי שלהם, הגרצקים, יושבים בחלק הקדמי של האוטובוס, ליד המאמנים. למיו היה אחד מהראשונים לצאת מחדר ההלבשה אחרי המשחק, הוא היה עולה לאוטובוס, יושב כמה דקות בחלק הקדמי עם צוות האימון, ואז, כשהכוכבים היו עולים לאוטובוס, היה עובר לחלק האחורי, הבריוני, הקשוח, מסיתי ומחרחרי הריבים והמלחמות על הקרח, הנקמנים. אלו שהכוכבים לא שווים סנט בלעדיהם. שם הוא פתח בירה והרגיש בבית.
במשך 21 השנים שלו כשחקן הוקי מקצוען, למיו חי בשלום בשני העולמות. תחברו את כל הגולים והאסיסטים שהוא צבר בקריירה ולא תקבלו חצי מדקות ההרחקה שהוא ספג על אלימות בזירת ההוקי. ב-1986, בגמר הפלייאוף של ליגת ההוקי, הוא נשך שחקן יריב, בנובמבר 1995 הוא הושעה למשחק אחד לאחר ששוב נשך את יריבו תיאו פלורי. ארבעה חודשים לאחר מכן, נולד בנו הבכור ברנדן. בנובמבר 2021, ברנדן, אז שחקן בלוס אנג'לס קינגס הושעה לחמישה משחקים לאחר שנשך את יריבו. לפני שבוע, ברנדן הלך לחפש את אביו לאחר שלמיו לא חזר הביתה במשך שעות ארוכות. הוא מצא אותו תלוי.
את עיקר הפרסום שלו, כשחקן קלאץ' וכבורר/אוכף החוק על הקרח, קנה למיו באמצע שנות התשעים. אז הוא שיחק במדי קולורדו אבאלאנש, שהדו קרב שלה מול הדטרויט רד ווינגס היה הסמל של הליגה באותה תקופה, גם מבחינת איכויות משחק וגם מבחינת האלימות. ללמיו זכור תיקול אחד ממשחק מספר שש בגמר המערב. זה קרה לאחר שסלאבה קוזלוב מדטרויט נכנס מאחור באדם פוט במשחק מספר שלוש, גרם לו לעשרים תפרים ולא קיבל עונש. למיו הבטיח לפוט נקמה: במהלך משחק שש הוא תיקל את קריס דרייפר מאחור, הדביק את הפרצוף שלו לפלקסיגלאס מסביב למגרשש, שבר לו את הלסת, ריסק לו את הלחי וגרם לכך שהרופאים בבית החולים שאליו הובהל דרייפר החליטו לשחזר לו את ארובת העין.
בריונות אלימה, כניסות ברוטליות, והכל על מהירות של להבים על קרח, נגד שרירנים עם אותה מסה. לדברים הללו, בעיקר בספורט מגע, יש מחיר כבד מאוד אחרי הפרישה.
מה באמת קרה אחרי הפרישה?
פעם בכמה חודשים, נוזלת לאתרי הספורט ידיעה על מותם של ספורטאים, בעיקר ספורטאי עבר, בגיל יחסית מוקדם, ומסיבה לא ברורה. לא מדובר פה במוות טראגי כמו תאונת דרכים או סמים, אלא מוות אחר, מוות שהשתיקה והבושה יפה לו. הספורט מפגר בהרבה מאחרי החברה שבה הוא משוחק ומתנהל מבחינת רגשות, ביטוי של רגשות, וידוי שאתה בדכאון. בתעשייה של מאצ'ואים אין הרבה מקום לגילויי חולשה. רק אחרי כמה זמן זולגת גם הסיבה: הם לא יכלו יותר, ולקחו את חייהם
לפי עדויות רבות, למיו חווה יחסים קשים עם ילדיו, ובמשך שנים רבות הוא סבל משינויים תכופים במצב הרוח שלו ומדכאון קשה, תסמינים המזוהים עם אנצפלופתיה טראומטית כרונית (CTE), מחלה ניוונית של המוח הנגרמת ממכות חוזרות ונשנות בראש, מובילה למוות של תאי המוח ולמחלות כגון דמנציה או אלצהיימר. לפי עיתונאי ממונטריאול שהכיר את למיו תקופה ארוכה, למיו סבל רבות והיה מדוכא מהעובדה שלמרות ההישגים, היכולות והסטטיסטיקה שלו, הוא מעולם לא הוכנס להיכל התהילה של ההוקי. ביום שני, כשהוא הוזמן לשאת את הלפיד במונטריאול, והקהל עטף אותו באהבה, התסכול הזה שוב צף אצל למיו.
אבל זוהי רק סברה. אף אחד לא יודע באמת מדוע למיו לקח את חייו. מה אנחנו יודעים? מה שידוע בבירור הוא שהמשפחה שלו החליטה מיידית לתרום את מוחו למרכז לחקר CTE באוניברסיטת בוסטון (CTE היא מחלה שאפשר לאבחן רק לאחר מותו של הבן אדם שסבל ממנה). בהודעה שפרסמה המשפחה היא מסרה שאין בתרומה לרמוז או לאמת דבר על מצבו הרפואי של למיו, וכי הם עושים זאת רק עבור חקר המדע ועבור סיוע בנושא לדורות עתידיים.
קלוד למיו פרש בפעם השניה והסופית אחרי עונת 2008/09. שנה לאחר מכן הוא הופיע בתוכנית הריאליטי הקנדית "קרב הלהבים", והגיע למקום השני ביחד עם בת זוגו להחלקה על הקרח שיי-לי בורן. למיו החליט שהוא גם ישיר בקולו את השיר שילווה את הזוג במהלך ההחלקה שלהם. הוא עלה בתלבושת כל שחור לריקוד על הקרח, כשקולו מלווה את הריקוד. למיו בחר בשיר "הללויה", של בן אהוב אחר של פרובינציית קוויבק, לאונרד כהן. שיר שמציע ניחומים, קבלה, והודיה גם דווקא כשהלב שלך שבור לחתיכות.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
