ארצות-הברית מאוהבת רשמית בנבחרת הכדורגל שלה. האמריקאים מתים על ווינרים מיתולוגיים כמו ג'ון וויין, ג'ו דימאג'יו או מייקל ג'ורדן, ועכשיו יש להם סיבה טובה להזדהות גם עם יחידת העילית של הכדורגל. אחרי אכזבות חוזרות ונשות מאז מונדיאל 2002, הנבחרת שלהם סוף-סוף ניצחה במשחק נוקאאוט בגביע העולמי וגם הראתה אופי כשעשתה את זה בעשרה שחקנים מול בוסניה – כובש השער הראשון פולארין באלוגון הורחק בדקה ה-64 – כשהשער השני מגיע בנחיתות מספרית. ואם יש משהו שהאמריקאים מעריכים אפילו יותר מהניצחון עצמו, זו הדרך ההרואית שבה הוא הושג.
אל תבלבלו להם את המוח עם ספקות, למשל שמדובר רק בבוסניה, שאיננה בוודאי מאריות הטורניר, או שמדובר בשלב נוקאאוט חדש ומוקדם. מבחינתם, הנבחרת שלהם נלחמה והשיגה סוף הוליוודי נגד רוב הסיכויים (נניח), וכעת בהחלט ראויה לעוד יותר אמון, מה שאומר הרבה יותר טירוף ברחבי המדינה. אם זה בכלל אפשרי.
אמריקאים אוהבים כדורגל? גם להם לא היה מושג
(צילום: עוז מועלם)
המקסיקנים הפכו את מקסיקו סיטי לעיר שנושמת את המונדיאל בכל רגע, אבל האמריקאים עושים את זה בדרך שלהם, הרבה יותר בגדול, כמעט מחוף אל חוף. כל משחק מביא אלפים למרכזי הערים בקנזס סיטי, בוסטון, מיאמי, אטלנטה, שיקגו, פילדלפיה, סיאטל ולוס-אנג'לס, שם מוקמים מתחמי צפייה עצומים עם מסכי ענק, דוכני מזון, הופעות רחוב ואווירת הפנינג שמתחילה שעות לפני שריקת הפתיחה ונמשכת הרבה אחרי הסיום. אנשים מגיעים עם הילדים, עם דגלים, עם כלבים עטופים בחולצות של כריסטיאן פוליסיק, והופכים את המונדיאל לסופרבול שנמשך חודש שלם.
תוכניות הבוקר הפופולריות פותחות את השידורים בניתוחי המשחקים של הנבחרת, פרשנים מבלים שעות בדיונים על הסיכויים שלה ללכת עד הסוף, עד הגביע עצמו, לא פחות, ורשתות הספורט, שרגילות להקדיש את עיקר תשומת הלב לפוטבול ולבייסבול, גילו פתאום שהכדורגל מסוגל לייצר רייטינג מצוין וגם למלא את האצטדיונים. המסעדות והברים עולים על גדותיהם, ואפילו נהגי האובר במיאמי מסרבים להיפרד מהשידורים החיים בטלפון שלהם. נוסעים עולים לרכב והמשחק ממשיך להתנגן על הדאשבורד. במדינה שאוהבת לחשוב בגדול, אין מקום לחלומות קטנים. ואם הנבחרת הגיעה עד שמינית הגמר, למה שלא תלך עד הסוף? מה אמרתם? צרפת? נו פרובלם.
עם חולצות של "הלברון ג'יימס של הכדורגל" - כריסטיאן פוליסיק
(צילום: עוז מועלם)
אחרי הניצחון על בוסניה, הפרשנים האמריקאים התרשמו במיוחד מהשקט ומהביטחון שלא התערער גם ברגעים הקשים במשחק, והזכירו שכבר אי-אפשר להתייחס לנבחרת ארה"ב הברית כאל סיפור אקזוטי או כאטרקציה שיווקית של טורניר ביתי. זו אלא כנבחרת עם זהות ברורה ועם מאמן שיודע בדיוק מה הוא רוצה לראות על הדשא. מאוריסיו פוצ'טינו, המאמן הראשון של ארה"ב שמשיג שלושה ניצחונות במונדיאל אחד, בנה קבוצה שאוהדיה מרגישים שמשקפת את אמריקה החדשה שהם אולי היו רוצים לראות: צעירה, מגוונת, בטוחה בעצמה ולא מפחדת להתחרות מול המעצמות המסורתיות באירופה.
ארה"ב משחקת כדורגל מאוד ממושמע, גם התקפית, שנשען על תנועה כמעט ללא הפסקה ומגלם נתונים של כושר גופני באיכות גבוהה מאוד. הלחץ על היריבות מתחיל גבוה אצל פוליסיק, שמקבל חופש תנועה כמעט מוחלט, מאליק טילמן נכנס לעומק מהקו השני והפך לאחת ההפתעות היפות של הטורניר, בעוד טיילר אדאמס משלב בקישור בין קבלת החלטות מהירה ואגרסיביות, מעין מנוע שמחזיק את המערכת. כריס ריצ'רדס מצוין במרכז ההגנה, ווסטון מקני מביא את התחכום במרכז המגרש, וגם בעשרה שחקנים הנשק של המתפרצות המהירות יעיל.
מאליק טילמן
(צילום: REUTERS/Carlos Barria)
עכשיו מגיע המבחן הגדול של האמריקאים. בלגיה מחכה להם, וגם זיכרונות ההדחה הכואבת ב-2014 על ידי אותם בלגים בשמינית הגמר עדיין חיים אצל האוהדים. אבל אמריקה של קיץ 2026 לא מפחדת להאמין. בלגיה של 2026 היא כבר לא נבחרת הזהב המפוארת של פעם, וכאן משוכנעים שהפעם הסיפור יהיה שונה.
גם הוליווד כבר התייצבה מאחורי הנבחרת. בראד פיט, לאונרדו דיקפריו, אדוארד נורטון, פאריס הילטון, וויל פארל וג'סיקה אלבה נצפו במשחקים של ארה"ב לאורך הטורניר, שחקני NBA מפרסמים סרטוני תמיכה (לברון ג'יימס הכתיר את באלוגון כ"מלך הצעיר") וכוכבי מוזיקה מגיעים למתחמי האוהדים ברחבי המדינה. ברגע שהבידור, הספורט והפטריוטיות נפגשים באותו סיפור הצלחה, קשה מאוד לעצור את גל ההתלהבות. השאלה כבר איננה אם הכדורגל תפס מקום בלב האמריקאים, אלא עד כמה גדול המקום הזה יכול להפוך להיות. לצד בחורים שרצים על הדשא עם קסדות כמובן.
במונדיאל 1950 הדהימה ארה"ב את העולם כשניצחה את מולדת הכדורגל, אנגליה, 0:1 בשלב הבתים. 76 שנה אחרי, האמריקאים מאמינים שהפתעה הרבה יותר גדולה כבר בדרך, מחכה ליד אצטדיון מטלייף שיארח את הגמר.
