בואו נניח את האמת על השולחן מיד: אני אוהדת את ריאל מדריד עוד מכיתה ז', כשרונאלדו נזאריו ותקופת "הגלאקטיקוס" חוו עונות לא מוצלחות במיוחד. אני מודעת היטב לכך שהצהרה כזו עלולה לגרום לחלק מהקוראים לפטור את הטור הזה כעוד ניסיון "להקניט" את היריבה המושבעת. אולם, כעובדת סוציאלית המורגלת בניתוח התנהגות אנושית, מה שקורה בברצלונה בשנים האחרונות לא מעורר בי דחף ללעוג – הוא מעורר בי דאגה מקצועית עמוקה. המועדון הקטלאני הפך למקרה מבחן קלאסי של פסיכולוגיית המונים – תצוגת תכלית של הדרך שבה קבוצה של מיליוני אנשים מפתחת מנגנוני הגנה של עצימת עיניים סלקטיבית ומתמסרת באופן מוחלט למנהיגות פופוליסטית.
כדורגל, במהותו, מחזיק מעמד בזכות חוזה פסיכולוגי אחד לא כתוב בין המגרש ליציע: האמונה שהמשחק ספורטיבי והתוצאה נקבעת על ידי כישרון, זיעה ודמעות. אבל מה קורה כשהחוזה הזה מופר שוב ושוב, והקהל מסרב להסתכל למציאות בעיניים?
בשנים האחרונות ברצלונה הפכה לשדה ניסויים פסיכולוגי. זה התחיל בפרשת נגריירה – עובדה משפטית מוצקה על העברת למעלה מ-7 מיליון אירו לסגן נשיא איגוד השופטים, והמשיך בשרשרת קומבינות כלכליות כמו עסקאות פיקטיביות למכירת נכסים דיגיטליים לקרנות רפאים כמו "ליברו", שהבטיחו מיליונים שמעולם לא הגיעו. השיא הגיע באקרובטיקה התקנונית סביב רישום שחקנים, כפי שראינו במקרה המקומם של דני אולמו: המועדון החתים שחקן יקר ללא כיסוי תקציבי, תוך שהוא מכניס לחוזה סעיף לפיו השחקן ישוחרר בחינם אם המועדון לא יצליח לרשום אותו בליגה. אלא שכאשר הרישום נתקע, ניצל המועדון פרצות תקנוניות קיצוניות בלה-ליגה, והשתמש בסעיף פציעה ארוכה של שחקן אחר כדי לדחוף את אולמו לסגל. מדובר באבסורד מוחלט וניצול ציני של מערכת הכללים המקצועית, שפגע אנושות בערך התחרותיות. המהלך הזה אפשר לברצלונה ליהנות מכוכבים שלא הייתה מסוגלת לממן מבחינה חוקית, בזמן שמועדונים אחרים מכרו שחקנים וקיצצו בבשר החי כדי לציית לחוקי הפייר-פליי הפיננסי.
ובזמן שהעובדות הללו נחשפות בזו אחר זו, מה עושה הנשיא ז'ואן לאפורטה? הוא פועל לפי המדריך השלם לפוליטיקאי הפופוליסט: במקום לקחת אחריות, הוא מייצר אויב חיצוני דמיוני. "הממסד במדריד רודף אותנו", הוא זועק בכל מסיבת עיתונאים, וההמון? הוא מריע וממשיך לצעוד אחריו בשבי מחשבתי מוחלט.
כאן בדיוק קבור הריקבון האמיתי, זה ששום מסיבת עיתונאים לוחמנית של לאפורטה לא יכולה לשטוף. קו ההגנה הרשמי של המועדון נאחז בטיעון שהתשלומים לאנריקס נגריירה היו עבור "דוחות שיפוט וייעוץ טכני". מעבר לעובדה שהחקירה הראתה שדוחות כאלו כמעט ולא היו קיימים במציאות, הניסיון לצייר את המהלך הזה כלגיטימי הוא עלבון לאינטליגנציה ואקט של פשיטת רגל מוסרית.
בעולם האתיקה והמשפט קיימים כללים ברורים לגבי ניגוד עניינים. נגריירה לא היה סתם שופט עבר; הוא היה סגן נשיא איגוד השופטים הספרדי. הניסיון של ראשי ברצלונה לצייר את תפקידו כ"ייצוגי וטקסי בלבד" מתרסק אל מול תיעודים מהעבר, כמו זה של השופט הבכיר סאנצ'ס מרטינס, שסיפר בעצמו בהתרגשות (באותו סרטון מפורסם ברכבו) על הרגע שבו הטלפון צילצל ועל הקו היה נגריירה, שבישר לו רשמית על עלייתו ללה-ליגה. נגריירה היה האיש שהחזיק בכוח הממשי להשפיע על קידום, על שיבוצים למשחקים קריטיים ועל הצינוק המקצועי של מי שלא יישר קו. כשמועדון פאר מעביר מיליוני אירו באופן מוסתר לחשבון של אדם בעמדת כוח כזו לאורך 17 שנה, החוזה הספורטיבי לא סתם נסדק – הוא מושחת מהיסוד. גם בתרחיש הכי תמים והיפותטי – שבו לא הוטה אף משחק בפועל – עצם קניית הגישה הבלעדית לבכיר במערכת השיפוט היא מעשה חסר מוסר. היא מייצרת יתרון לא הוגן, מעוותת את פני התחרות, ורומסת את הערך הבסיסי ביותר של "פייר פליי".
כדי להבין עד כמה עמוק מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי, כדאי להביט בקו ההסברה הנואש ביותר של המועדון: הניסיונות לייצר סימטריה איפה שהיא פשוט לא קיימת – מה שמכונה בעולם הפסיכולוגיה והפוליטיקה "וואטאבאוטיזם" (Whataboutism). הדוגמה הבולטת ביותר היא ה"האשמה" שהטיחה ברצלונה ביולנדה פארגה, ראשת איגוד השיפוט בליגת הנשים, בשל העובדה שבעלה, שופט העבר קרלוס מחייה דאווילה, משמש כנציג ויועץ שיפוט עבור ריאל מדריד.
אלא שהניסיון לייצר כאן משוואה הוא דמגוגיה זולה שמנותקת לחלוטין מהמציאות. יש הבדל תהומי, חוקי ומוסרי, בין שני המקרים. בריאל מדריד מדובר בבעל תפקיד רשמי וגלוי שמועסק על ידי המועדון כיועץ חיצוני – פרקטיקה מקובלת בכל העולם שבה שופטי עבר מסבירים לשחקנים ולצוות את חוקת השיפוט המשתנה. מעולם לא עלו טענות על תשלומים חשאיים שהועברו ליולנדה פארגה עצמה, ומעולם לא הועלה צל של חשד לשיפוט מוטה לטובת ריאל מדריד. למעשה, הניסיון לטעון להטיית משחקים לטובת הבלאנקוס בליגת הנשים הוא כמעט קומי: ברצלונה נשים היא מפלצת כדורגל שדומיננטית באופן מוחלט, דורסת את הליגה ללא עוררין וזוכה באליפויות בפערים מטורפים. אם בעלה של ראשת השופטות באמת ניסה להטות משחקים לטובת ריאל מדריד, הרי שמדובר בכישלון המפואר ביותר בהיסטוריה של הקנוניות הספורטיביות.
בברצלונה של הגברים, לעומת זאת, הכסף לא הלך ליועץ לגיטימי; הוא זרם ישירות, מתחת לשולחן ובמשך כמעט שני עשורים, לחשבונו של האיש החזק ביותר במערכת השיפוט עצמה, בדיוק בשנים שבהן הליגה הוכרעה על חודו של משחק בודד.
ז'ואן לאפורטה
(צילום: REUTERS/Albert Gea)
נכון, ישנו מיעוט קולני ומפוכח של אוהדי ברצלונה שמביט במתרחש בבושה ומבקר בחריפות את ההנהלה, אך הזרם המרכזי והממסד התקשורתי הקטלוני בחרו בנרקיסיזם קבוצתי. כדי להגן על הנרטיב המפואר של "יותר ממועדון" (Més que un club) – נרטיב שחנך דורות של אוהדים על ברכי הטוהר המוסרי – הם נאלצים להפעיל מנגנון הגנה של השלכה. הם הופכים למומחים בצידוקים, ומגלים גמישות מוסרית מדהימה: הם יתווכחו שעות על שגיאת שיפוט קטנה על המגרש, אבל יחליקו בגרון שבעה מיליון אירו שעברו מתחת לשולחן לראש מערכת השיפוט, או זכייה בתארים עם שחקנים שנרשמו בקומבינות תקציביות בחסות פרצות תקנוניות.
כשאתה מבין שהקרקע המוסרית שלך קורסת, הפיתרון הכי קל הוא לנסות לגרור את האחרים איתך לבוץ. זוהי דרכם של האוהדים להשקיט את המצפון: אם כולם אשמים, אז אף אחד לא אשם. אבל האמת המרה נותרת בעינה: המצפן המוסרי של ברצלונה לא סתם סטה מהמסלול, הוא התרסק לחלוטין. הניצחונות והתארים אולי יישארו רשומים בהיסטוריה, אך הם לעולם יישארו מוכתמים בצלו של שקר מנחם שההמון בחר לקנות בעיניים עצומות – עדות לכך שלפעמים, הטיפול המערכתי הכי דחוף שברצלונה צריכה הוא פשוט להביט במראה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים?
איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
