משידור המשחק אמש היה נדמה כאילו בחורינו האמיצים והחצי מקצוענים סיימו משמרת באגד או בנמל ונסעו כדי להתמודד מול גרמניה הגדולה. קצת שכחנו שרוב שחקני הנבחרת הם מקצוענים שמקבלים את התנאים הטובים ביותר כדי להצליח. ועדיין, הם נראו כמו נערים שמשחקים כדורגל לראשונה מול נבחרת גרמנית שבאה להעביר את הזמן. גרמניה עשתה לנו בית ספר, וזה היה מאוד מביך לצפייה.
הבוקר בוודאי נופצץ בידיעות של חצרנים אשר ינסו למכור לנו שזאת הייתה הופעה מכובדת של הנבחרת שלנו. הגרמנים הניעו ברוב המשחק את הכדור לאט מאוד לפעמים, כאילו ניסו להסביר לישראלים איך צריך לשחק כדורגל, הם גם שימשו כמארחים למופת. לא עלו עם ההרכב החזק ביותר, לירוי סאנה ותומאס מולר ששולבו כמחליפים כמעט נרדמו משיעמום על המגרש, ועדיין ישראל הייתה צריכה יום גדול של אופיר מרציאנו כדי שזה ייגמר "רק" 2:0.
4 צפייה בגלריה
נבחרת ישראל הייתה צריכה יום גדול של אופיר מרציאנו כדי שזה ייגמר "רק" 2:0
(צילום: gettyimages)
הסטטיסטיקה לא משקרת: 0:8 בקרנות, 2:9 בבעיטות למסגרת, ובערך פי 2.5 מסירות מדויקות. הנבחרת שלנו התמסרה רק כאשר הגרמנים איפשרו לה לעשות זאת, ולפעמים הם נתנו לה. את השערים הגרמנים כבשו בבעיטות חופשיות, כדי שנוכל לומר שאלה שערים שלא מחויבים למציאות. מארחים למופת או לא?
אפשר להגיד שזה "רק משחק ידידות", אבל קצת קשה להמשיך להתלהב מליגת העל אחרי משחק כזה, שהראה כמה אנחנו קטנים. בעוד שבוע נחזור להתלהב מהפלייאוף העליון וממאבק האליפות, ונשכח שאותם שחקנים בערך לא היו יכולים למסור יותר משניים-שלוש מסירות מדויקות, בהנחה שאין שחקן גרמני בסביבה שלוחץ אותם קצת. בלי בושה ניסו למכור לנו שזאת "נבחרת ישראל חדשה", למרות שהשחקן הצעיר ביותר בהרכב שלנו כבר חגג 24, בעוד האנזי פליק באמת ניסה לתת את המושכות בקישור לג'מאל מוסיאלה בן ה-19. את הצעירים שלנו שלחנו למשימה לאומית סופר חשובה, להעפיל ליורו הצעירות, כדי שנוכל לסמן 'וי' על הישג ולדמיין שיש לנו עתיד.
לא הובסנו כי גרמניה לא רצתה להביס אותנו, אולי כחלק מהסכם שיתוף הפעולה החדש בין ההתאחדויות. זאת לא גרמניה שנתנה לנו 1:7 בלי טיפת בושה לפני 20 שנה, זאת גרמניה מאוד נחמדה שאפשר לחבב.
לפחות הנבחרת התחשבה מאוד בצופים. המשחק החל בשעה 22:45 שעון ישראל, השעה בה מתחילים לפהק, ומי שאינו אוהד שרוף בוודאי ויתר על התענוג ויוכל לחלום בלילה שיש לנו סיכוי לעלות לטורניר גדול.
הדבר החיובי היחיד שאפשר לקחת מהמשחק, מלבד היכולת של אופיר מרציאנו, הוא הענקת סרט הקפטן לאלי דסה. דסה הוא דוגמה ומופת לכל כדורגלן ישראלי, שניהל את הקריירה שלו כראוי ויצא לחו"ל למרות שהיה יכול להישאר באזור הנוחות של מכבי תל אביב ולהרוויח מספיק כסף. אבל דסה הוא אדם מיוחד, ואפשר לשמוע בכל ראיון איתו כמה הגישה שלו בוגרת ואיך הקשיים שעבר בתור ילד עיצבו אותו. קפטן ראוי לנבחרת ביום שביברס נאתכו יחליט לפרוש.
