בשנת 2003, חובבי האגרוף בעולם הוכו בתדהמה: מייק טייסון – מהמתאגרפים המצליחים בהיסטוריה, שהרוויח למעלה מ־400 מיליון דולר בקריירה – הכריז על פשיטת רגל. במסמכי החובות שלו הסתתר סעיף אחד שביטא מגמה: מאות אלפי דולרים בוזבזו מדי שנה על רכישה ותחזוקה של שלושה טיגריסים בנגליים לבנים. גחמה של אדם עם יותר מדי מזומנים וחוסר הבנה שלא לעולם חוסן. קצת פחות משני עשורים לאחר מכן, ב־2021, הטניסאית סרינה ויליאמס נכנסה לחדר ישיבות בעמק הסיליקון – לא כדי להצטלם לפרסומת, אלא כדי לנהל את קרן ההון סיכון שבבעלותה, שגייסה הון של 111 מיליון דולר.
הניגוד הקיצוני הזה, בין חיות ראווה לתיקי מניות, הוא לא סתם סיפור פיקנטי. הוא משקף שינוי בהלך הרוח המנטלי והניהולי בעולם הספורט: הספורטאים המקצוענים לומדים לשמור על הכסף ולהשקיע, ולא "לשרוף אותו" כלאחר יד. כוכבי העל של ימינו שינו את עורם – ממקבלי משכורות מנופחות גרידא לאנשי עסקים ממולחים. כך, מייקל ג'ורדן הפך לבעלים של שארלוט הורנטס, דייוויד בקהאם הקים ורכש את אינטר מיאמי, ולברון ג'יימס מחזיק בנתחי בעלות באימפריות כמו ליברפול ובוסטון רד סוקס. בעבר הם רק חיכו למשכורת – היום הם אלה שחותמים עליה.
הכלכלה הישנה של עולם הספורט פעלה תחת חוקיות הרסנית וקבועה: כסף מהיר, בגיל צעיר מדי, לידיים שלא ראו דולר מימיהן. הנתונים המחקריים הרשמיים מטרידים: כ־60% משחקני ה־NBA ו־78% משחקני ה־NFL הגיעו למצוקה כלכלית או לפשיטת רגל שנים ספורות לאחר הפרישה. מומחים מכנים זאת "תסמונת הלוטו" – אך בניגוד לרוב זוכי הפיס, שמבינים שמדובר במכה חד־פעמית, ספורטאים צעירים נופלים פעמים רבות לתוך "אשליה תזרימית". חוסר ההבנה גורם להם להאמין שהמיליונים ימשיכו לזרום וכי החוזה הבא תמיד יהיה שמן יותר.
על בסיס האמונה העיוורת הזו הם מייצרים רמת חיים בלתי אפשרית, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שקריירה ממוצעת נמשכת פחות מחמש שנים. הם שוכחים שפציעה קשה אחת, ירידה טבעית בכושר או החלטה של מאמן יכולות לעצור את הברז באופן מיידי ולהשאיר אותם עם הרגלי בזבוז מחרידים ואפס הכנסות. ללא רשת ביטחון משפחתית או כלכלית אחרת, העושר מתורגם מיד לנכסי ראווה שערכם צונח ברגע היציאה מהחנות, או למימון הפמליה מהשכונה.
אלן אייברסון, למשל, שנא לארוז מזוודות למשחקי חוץ, אז הוא פשוט קנה מלתחות מעצבים חדשות בכל עיר והשאיר אותן במלון, עד שגם הוא נקלע להליך של פשיטת רגל. ג'ורג' בסט, חלוץ מנצ'סטר יונייטד האגדי, סיכם זאת בצורה הכי כואבת שיש: "בזבזתי הרבה כסף על אלכוהול, בחורות ומכוניות מהירות. את שאר הכסף פשוט בזבזתי סתם". בסט מת חסר כל. בוריס בקר ראה את בית המשפט מוכר את גביעי הגראנד סלאם שלו תמורת פרוטות. וביורן בורג כמעט מכר את גביעי ווימבלדון שלו – וניצל ברגע האחרון בזכות התערבות של חברים.
השינוי הגדול לא קרה עקב החלטה ניהולית יבשה של פקידים, אלא מתוך דחף פנימי של ערבות הדדית, חינוך וצורך בתיקון. עם השנים, שחקני עבר תפסו עמדות מפתח בהנהלות הליגות ובבעלות על הקבוצות. הווטרנים ראו את חבריהם לקבוצה נכנסים לחובות שלא ניתן לצאת מהם, ודרשו לשנות את חוקי המשחק, להציל את הדור הצעיר מעצמו ולמנוע ממנו לחזור על טעויות העבר.
כספי
(רויטרס)
ב־NBA הקימו את תוכנית "המעבר לרוקיז", שבה שחקנים צעירים עוברים סימולציות מול שחקני תיאטרון שמגלמים בני משפחה או חברי ילדות שמבקשים הלוואה, ומאמנים אותם לומר "לא". במקביל, ליגות אחרות השכילו לקבוע בתקנון שעל הבעלים להעביר חלק מהמשכורות ישירות לקרנות פנסיה נעולות, שנפתחות רק לאחר הפרישה. ואילו ב־NFL מפעילים סדנאות נוקשות שמתפקדות כמו מפגשים של מכורים אנונימיים: השחקנים הצעירים פוגשים כוכבי עבר שאיבדו את הכל – מדריכים גמולים שמראים להם את התהום רגע לפני שהם קופצים אליה עם הארנק פתוח. הארגונים שוברים את הדפוס הקיים באמצעות לימוד ניהול תקציב נכון.
בעידן הנוכחי, כשהסכמי השחקנים מגיעים לסכומי עתק של מאות מיליוני דולרים, הדור החדש מבין שהכסף הגדול הוא מנוע השקעה אדיר, אבל גם סכנה לנפילה חופשית כואבת פי כמה. לכן הם החליפו את ה"פמליה" מהשכונה ביועצי השקעות בכירים ושינו את המודל. אם בעבר ספורטאי רצה להיות רק "הפרזנטור" של מוצר מסוים, היום הוא דורש מניות ויכולת השפעה בדירקטוריון.
כך, למשל, מריה שראפובה הקימה מותג ממתקים בניהול עצמי מלא; קובי בראיינט המנוח השקיע 6 מיליון דולר ב־BodyArmor, נכנס לדירקטוריון והוביל אקזיט של 400 מיליון דולר; ושאקיל אוניל השקיע בגוגל עוד ב־1999, פשוט כי הבין שיש לחברה תרבות ארגונית מנצחת.
המהפכה הזו לא פסחה על הספורט הישראלי, ועומרי כספי הוא נושא הלפיד שלה. השנים שלו ב־NBA, ובמיוחד בגולדן סטייט, היו בית ספר לנטוורקינג בעמק הסיליקון. כספי לא העביר את הטיסות במשחקי קונסולות, אלא קרא דוחות כספיים, נפגש עם משקיעים והקים קרן השקעות שהשכילה להשקיע בחברת הסייבר הישראלית Wiz – השקעה שהחזירה לו באקזיט סכום גבוה יותר מכל משכורותיו ב־NBA.
שראפובה
(רויטרס)
ברור שה"כספומט האנושי" לא נעלם לחלוטין; גם היום, בעידן של פיתויים, הימורים נגישים ומשפיענים בחברה הקרובה, תמיד יהיו ספורטאים שיצליחו לרסק הון דמיוני במחי יד. ההבדל הוא שבניגוד לדור של טייסון או בסט, נגמרו התירוצים. המודעות לכך שהחוזה הנוכחי עשוי להיות האחרון, וכי הגוף עלול לבגוד בך, מחלחלת עמוק. ככלל, הספורטאי המודרני מבין שההון שלו הוא לא דלק לבזבוזים אינסופיים אלא אפשרות לצמיחה, ושהדרך העדיפה ליהנות ממנו היא להקיף את עצמו באנשי מקצוע שמבינים במספרים.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
