יש משהו מתסכל במיוחד בצפייה בנבחרת ישראל. לא מדובר בהכרח בהיעדר כישרון, וגם לא בפערי איכות בלתי ניתנים לגישור. הבעיה היא שנדמה כי בכל פעם שהנבחרת מקבלת הזדמנות לקחת שליטה על המשחק, היא ממהרת לוותר עליה. במקום להניע כדור, לייצר רצף מסירות ולבנות התקפה באופן מסודר, אנחנו רואים שוב ושוב ניסיון להגיע מהר מדי לשליש האחרון. מסירה ארוכה, ניסיון לפרוץ דרך מרכז צפוף או כדור לעומק שאינו מתוזמן נכון. התוצאה היא אובדן כדור, חזרה לעמדות הגנתיות ועוד דקות ארוכות שבהן השחקנים הישראלים נאלצים לרדוף אחרי היריבה. וכאן בדיוק נמצאת הבעיה: בכדורגל המודרני, מי שאינו יודע לגרום ליריבה לרוץ אחריו, ימצא את עצמו רץ אחריה.
יש נטייה להתייחס להחזקת כדור כאל נתון סטטיסטי בלבד. 55 אחוזים, 60 אחוזים, אולי אפילו 70. אבל החזקת כדור אינה מטרה בפני עצמה. היא כלי טקטי שנועד לשלוט בקצב, לשנות את מיקום היריבה, לייצר יתרונות מספריים ובעיקר לבנות מומנטום חיובי. כאשר נבחרת מניעה את הכדור מצד לצד, מחזירה אותו לאחור כשצריך ומשנה את כיוון ההתקפה בסבלנות, היא מאלצת את היריבה לנוע ללא הפסקה. שחקני היריבה צריכים לצאת ללחץ, לסגור שטחים, לחזור לעמדות ולתקן את המבנה ההגנתי שלהם. לאחר מספר דקות כאלה מתחילים להופיע הסדקים. קשר מאחר לסגור, מגן יוצא מעמדתו, בלם נאלץ להתקדם ומשאיר שטח מאחוריו. אלה בדיוק הרגעים שבהם שחקנים יצירתיים יכולים לעשות את ההבדל.
איתן אזולאי מול קוסובו
(צילום: AP Photo/Visar Kryeziu)
אבל כדי להגיע לרגעים האלה צריך סבלנות, תנועה ללא כדור ובעיקר ביטחון ביכולת להחזיק בו גם תחת לחץ. לנבחרת ישראל חסרה היכולת הזאת באופן עקבי. אחת הבעיות הבולטות היא חוסר הסבלנות בבניית ההתקפות. נדמה כי ברגע שהכדור מגיע לרגליו של שחקן ישראלי, קיימת ציפייה כמעט אוטומטית לייצר פעולה התקפית מיידית. אבל כדורגל איכותי אינו נמדד רק במהירות שבה מגיעים לשער היריבה. לפעמים דווקא מסירה לאחור היא הפעולה ההתקפית הנכונה ביותר. אפשר להניע כדור בין הבלמים, לשלב את הקשרים, להעביר את המשחק לאגף השני ולהתחיל מחדש. לא משום שאין רעיון התקפי, אלא משום שהרעיון הוא לגרום ליריבה לצאת מהעמדות הנוחות שלה.
קוסובו אינה ספרד, צרפת או פורטוגל. זו נבחרת שישראל צריכה לשאוף להתמודד מולה כשווה ואף לנסות להכתיב לה את קצב המשחק. כאשר ישראל מתקשה לייצר רצפים ממושכים של החזקת כדור גם מול יריבה כזאת, השאלה אינה רק מי משחק בהרכב, אלא מהי תפיסת המשחק של הנבחרת.
בכדורגל יש משמעות עצומה למומנטום. קבוצה שמחזיקה בכדור במשך מספר דקות, מתקדמת בהדרגה לעבר שער היריבה ומייצרת לחץ התקפי רציף, מתחילה לשדר ביטחון. השחקנים מעיזים יותר, התנועה ללא כדור משתפרת, והיריבה מתחילה לחשוש מכל התקפה נוספת. לעומת זאת, כאשר כל התקפה מסתיימת במהירות באובדן כדור, המומנטום נקטע עוד לפני שנוצר. הקשרים נאלצים לרוץ לאחור, שחקני ההתקפה מתנתקים מהמשחק וההגנה נחשפת שוב ושוב למעברים. במקום לשלוט בעייפות של היריבה, הנבחרת הישראלית שוחקת את עצמה. זו אינה רק בעיה התקפית. זו גם בעיה הגנתית: הדרך הטובה ביותר להפחית את מספר ההתקפות של היריבה היא לאפשר לה להחזיק בכדור פחות.
רן בן שמעון אינו יכול להסתפק בכך שהנבחרת נלחמת, מתאמצת ומגלה מחויבות. אלה תנאי בסיס, לא תוכנית משחק. הנבחרת צריכה זהות ברורה: כיצד יוצאים מלחץ, כיצד יוצרים משולשי מסירה, כיצד הקשרים מציעים אפשרויות לשחקן שמחזיק בכדור, ומתי נכון להאט את הקצב במקום להאיץ אותו. צריך גם לאפשר לשחקנים לטעות תוך כדי ניסיון להניע כדור. נבחרת שחוששת מאיבוד כדור במרכז המגרש ומעדיפה להרחיק אותו במהירות, לעולם לא תפתח את הביטחון הדרוש לשליטה במשחק.
המשימה אינה להפוך את ישראל לברצלונה. היא להפוך אותה לנבחרת שמסוגלת להשלים עשר או חמש עשרה מסירות רצופות מתוך כוונה ברורה, להזיז את היריבה ולייצר יתרון. לנבחרת ישראל יש שחקנים בעלי יכולת טכנית, מהירות ויצירתיות. אבל הכישרון האישי מאבד מערכו כאשר הקבוצה אינה מצליחה לייצר עבורו תנאים מתאימים.
המשחק מול קוסובו צריך להדליק נורה אדומה, לא בגלל פעולה בודדת או תוצאה מסוימת, אלא בגלל השאלה הבסיסית שהוא מעלה: האם אנחנו באמת מנסים לשלוט במשחק, או רק מחכים להזדמנות מקרית לנצח אותו? נבחרת שרוצה להתקדם חייבת ללמוד להחזיק בכדור לא רק כשהיריבה מאפשרת זאת, אלא דווקא כשהיא מפעילה לחץ. כי בסופו של דבר, כדורגל הוא משחק שבו כולם רצים. השאלה היא מי רץ אחרי הכדור, ומי גורם לאחרים לרוץ אחריו. והגיע הזמן שנבחרת ישראל תהיה בצד שמחזיק בכדור.
גם אתם רוצים להיות פרשנים?
איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
