כשמסתכלים על הספורטאים המצליחים ברחבי העולם, המחשבה ההגיונית היא שההישגים שלהם הגיעו בזכות יכולת פיזית יוצאת מין הכלל לצד חלק מנטלי חזק בימים נתונים. כולנו נחשפים היום דרך הרשתות לפעילויות למען החברה ובחברה שמקיימים הספורטאים האלה, בין אם מדובר בערבי התרמה או פעולות ופעילויות שהם עצמם לוקחים בהן חלק בקהילה. הסיפורים שלהם זהים, כמה כוח וערך מוסף הם מקבלים מהפגישות האלה עם "האנשים הפשוטים" וכמה המעט שהם עושים הוא הרבה לאנשים אחרים.
עבור הספורטאים הישראלים לא מדובר במשהו יוצא דופן, הם מורגלים לפגוש אנשים מכל מיני אוכלוסיות כחלק מהמחויבות שלהם לקהילה. אלא שמאז ה-7 באוקטובר דברים השתנו גם בדרך בה הם רואים את ההתנדבות. "הוועד האולימפי בישראל מוביל פעילות חברתית-סביבתית ענפה לאורך כל השנה, בהשתתפות האיגודים השונים והספורטאים והספורטאיות האולימפיים. פעילות זו מתבצעת כחלק מפילוסופיית האולימפיזם ומתפיסת הקיימות בספורט שאנו מקדמים, והיא נעשית בשיתוף ארגוני חברה וסביבה, רשויות מקומיות וקהילות שונות", מספרת ירדן הר לב, סמנכ״לית חינוך בוועד האולימפי בישראל. "הפעילות בשנתיים האחרונות כללה ימי שיא עם יתומי צה״ל וקהילות מפונים, מיזם לניקוי חופים, נטיעת יער אקלים בשדרות עם התושבים, ימי אריזה עם ארגון לתת, מפגשים ספורטיביים עם ילדים בבית החולים ועוד".
5 צפייה בגלריה
"הוועד האולימפי בישראל מוביל פעילות חברתית-סביבתית ענפה לאורך כל השנה"
(צילום: באדיבות הוועד האולימפי)
על פי הרלב, שלושה איגודים בלטו בהשתתפות שלהם בפעילויות השונות, ובכך נבחרו על ידי הוועד האולימפי להוקרה בתחום פעילותם כדי לעודד עוד איגודים וספורטאים לקחת חלק פעיל בתמיכה שלנו בחברה הישראלית. את אות 'שגרירי הקיימות האולימפיים' קיבלו ענפי השייט, הסיוף והקשתות.
"זה מאוד משמח", אומרת סמדר פינטוב, מנכ"לית איגוד השייט. "אנחנו דוחפים להתנדבות, זה רשום בתוכנית העבודה שלנו שבעיקר ספורטאים אולימפיים, שזוכים לתמיכה ומעטפת מהאיגוד, אמורים לשלב לא רק התנדבויות או פעילויות. הם צריכים להשתלב בפעילויות ואימונים עם הנוער שלנו, לצאת למועדונים ולראות איפה אפשר לעזור. החלק הזה של הקיימות הוא עוד נדבך. הספורטאים מאוד נהנים מהעשייה, היא תורמת להם המון. הם לא רואים בזה מחויבות או עול".
"אני הופתעתי שקיבלנו את האות", משתפת אירנה טל, מנכל"ית איגוד הסיוף. "אנחנו משתדלים להיות כמעט בכל אירוע שהוועד האולימפי מארגן וגם אנחנו מארגנים. רק השנה הכנסנו לתקנון שלנו שאנחנו מבקשים מכל ספורטאי לפחות התנדבות אחת בשנה. יש גרעין של ספורטאים שתמיד מגיעים, ויש עוד על מה לעבוד. הרגשתי שהדבר הזה מתחיל להגיע לידי ביטוי כשאירחנו סייפים מאוקראינה שברחו בגלל המלחמה עם רוסיה, לא היה להם בית, לאן לחזור. עשינו את זה בזכות מכון וינגייט והחבר'ה שלנו, שכל הזמן היו בתמונה".
כשהשבת השחורה הגיעה, מועדוני הסייף הממוקמים בצפון והדרום עברו גם הם למכון הלאומי, והאיגוד אירח את הספורטאים ומשפחותיהם לצד קיום פעילויות יומיומיות איתם. "זה היה מחמם את הלב לראות איך כולם קמו על הרגליים. פעילויות ספורט זה הדבר הכי טוב להרים אנשים מהקרשים", משחזרת טל. "יש לזה ערך מאוד חשוב לספורטאים, כבני אדם, לתרום לחברה שאתה חי בה".
פעילות עם ילדים בכל הארץ
"אצלנו זה מעבר לנבחרת, אחד הדברים שאמרתי הוא שאני רוצה לעבות את ימי ההתנדבות של הקשתים בקהילה", אומרת עמית שיינר-דנדקר, יו"ר איגוד הקשתות, שבעבודתה היא מטפלת רגשית ויודעת להביא את התחום לפעילויות השונות. "אנחנו מגדלים בני אדם. התחלנו לבשל כל מיני רעיונות ואז הגיע השבעה באוקטובר. אני כמטפלת היינו בין הראשונים שהתגייסו, הייתי עם הצוות הרגשי של מתחם הנובה. במקביל, הבנתי שאני צריכה לעשות משהו איגודי. אני גרה בבנימינה, שם היו מפונים, ובדקתי איך אפשר לעזור להם. הגיעו קשתים לא רק מהנבחרת, אלא כל מי שיכול. נסענו למלונות באזור זיכרון יעקב ושדות ים ועשינו פעילויות. יש לנו קשתית מנחל עוז שהציוד שלה נשרף והתפנתה למלון בים המלח, והגענו דרכה גם לאזור הזה".
הימים האלה, למרות היותם קרובים מאוד למשחקים האולימפיים שנערכו בפריז בכמה חודשים לאחר מכן, הביאו את הוועד האולימפי לפעול בכל רחבי הארץ עם המפונים. הספורטאים אמנם התכוננו לאירוע השיא בחייהם, אך עדיין מצאו זמן לפגוש ילדים ומשפחות במלונות או מתחמים שהחליפו את בתי הספר ופעילויות הקהילה הרגילות שנקטעו משום שאותם אנשים הפכו לעקורים.
בדצמבר 2023, כשהכל עוד טרי, ההתאחדות לספורט נכים ערכה יום חשיפה בבית החולים שיב"א. איגוד הקשתות היה בין הענפים שהוזמנו- ונשאר שם עד היום, במה שזכה לכינוי 'פרויקט הדגל'. כבר בחודשי האביב של 2024 פגש צוות 'ידיעות אחרונות' חיילים קטועי רגליים שהתנסו בענף, כשהאיגוד עצמו נמצא שם עד היום. "כל יום רביעי אנחנו שם, ואני זוכרת את ההתחלה", אומרת שיינר-דנדקר. "הייתי יושבת עם הפצועים והמשפחות, היו מגיעים המדריכים לפעילויות וזה היה מדהים בעיניי. גם כי הספורטאים שלנו רצו להגיע מעצמם. הקסם סביב הפרויקט הזה הוא הלוחמים. מדובר בחיילים צעירים חזקים, שהגיעו לשיקום. הם ראו את העבודה מידית, את הפגיעה במטרה. פתאום הפצועים כבר לא מרגישים חוסר אונים כי הם יכולים לעשות משהו. אלה חבר'ה שהתחילו בכיסאות גלגלים, קיבלו פרוטזות ואז התחילו לירות בעמידה". החיילים שאיבדו את ידיהם קיבלו משיינר-דנדקר חוט דמוי שרוך אותו סרגה עבורם, והם היו יורים עם הפה את החיצים שבקשת.
"ה-7 באוקטובר גרם חקפיצת מדרגה בנושא. הספורטאים הרגישו שהם צריכים להיות שם. הם רצו לעשות יותר", נזכרת פינטוב, שמציינת שגם מאמנים לוקחים חלק בפעילויות. "אנחנו תמיד שומרים על הקיימות בים, מנקים חופים ודואגים לכל מה שקשור ללכלוך, פלסטיק וניילונים. האגודות אצלנו, למשל בחיפה, מפנות את הציוד והמדריכים לימים עם אוכלוסיות מיוחדות. הם מארחים ילדים על הרצף שמגיעים לשם ופעילים פעמיים בשבוע. התארחתי אצלם והבאתי את גל פרידמן איתי. זה היה מעלף. כשאני מביאה איתו לפעילויות, שואלים אותו שאלות, רואים אותו, אלוף אולימפי, בגודל אמיתי".
בימים הראשונים של המלחמה, קיבוץ זיקים פונה לשדות ים, שם מרכז האימונים של הענף נמצא. "באופן טבעי, הספורטאים התארגנו להדרכות בים לילדים בתקופה של ההתחלה, שלא הייתה להם שום מסגרת", אומרת פינטוב, שמציינת שעד היום מועדוני שייט מארחים חיילים פצועים לפעילויות ימיות. "הוועד האולימפי עוזר לנו עם ניתוב הפעילויות מניקוי החופים עד ביקור בבית חולים מאיר. אני מקווה שגם שנת 2026 תהיה כזו. זה מאוד מחמם את הלב. הספורטאים מספרים שהם צוחקים, שרים, נהנים, יוצאים משגרת האימונים וזה גורם להרגשה מצוינת. ספורטאי יותר טוב כשיש לו את הערך המוסף הזה, הוא מקבל חוזק מנטלי מהפגישות האלה, זה אותו לספורטאי על. ברוך השם בשייט יש לנו הרבה ספורטאי על".
"זה לשים דברים בפרופורציות באיזשהו מקום", מספקת טל את הזווית שהיא שמעה מהסייפים. "הם עובדים קשה, נפצעים ולפעמים לא מצליחים. ההתנדבות שמה אותם במקום טוב, הם אומרים לי אחר כך איזה כיף שגררת אותי להתנדבות הזאת. זה רק חצי יום, כמה שעות שהם מוצאים, ומגלים שהדבר הזה משפיע לא רק עליהם. בחג חנוכה הייתה לנו התנדבות בבאר שבע עם יתומי צה"ל. עוד לא הספקתי לפרסם בקבוצה בווטסאפ וכבר כתבו לי שיגיעו להיות שם. פתאום הספורטאים שחדורי מטרה מצאו זמן וכל כך נהנו מזה. זה הופך אותם לאנשים טובים יותר. היו שבועות שלמים שעזרנו בקטיף לחקלאים והייתה היענות גדולה. הספורטאים קיבלו חוסן, את רוח הלחימה מחדש, ההבנה שאתה עושה משהו למען הקהילה והמדינה".
"הספורטאים שלנו בסייף חוו כל מיני אירועים אנטישמיים בתקופה הזו", מציינת טל, שמדברת על שני אירועים משמעותיים שקרו בשנה האחרונה. הראשון היה הפניית גבם של סייפי נבחרת שוויץ בזמן נגינת 'התקווה' אל הישראלים בזמן הפודיום, והשני החלפת דגל ישראל בדגל פלסטין בזמן תחרות שנערכה בספרד. "אנחנו בענף כל כך אינטליגנטי ופתאום יש התנהלות שאני לא מבינה, ממש מזעזעת. הספורטאים היו אלה שהרגיעו אותי, אמרו לי 'נתגבר גם על זה'. נפגעתי בשבילם, הם הרגישו שהם עושים את זה כי המדינה מאחוריהם. הרבה פטריוטיות".
"בסוף, מדובר בספורטאים צעירים שיוצאים לייצג את ישראל בתחרויות", מתייחסת פינטוב לדבריה של טל. "אין תחרות אחת שהם לא מתמודדים עם הפגנות, שיימינג שעושים להם. אצלנו התחרויות בים, ויש אנשים שיודעים איפה המועדונים בהם הספורטאים יתארחו וקוראים נגדם קריאות גנאי. הם מתמודדים עם זה, חוזרים לפה והולכים להתנדב. זה לא קל, הם מגיעים בעצמם פגועים לפעילויות, אבל זה מדרבן אותם יותר. זה כבר משתלב ביחד, חלק מהם".
