גמר אליפות העולם לנשים בדגם iQFoil האולימפי, שנערך בווימות' שבאנגליה, נראה יותר כמו אליפות ישראל. תמר שטיינברג, שרון קנטור ודניאלה פלג תפסו שלושה מארבעת המקומות הראשונים, כשרק האוסטרלית סטלה בילג'ר השתלבה ביניהן. שלוש גולשות רוח כחול־לבן במאבק על התואר סיפקו את הביטוי המרשים ביותר לעוצמה של הנבחרת שבנה שחר צוברי.
עם הזינוק, השליטה הקבוצתית הצטמצמה לדו־קרב בין שתיים. קנטור, סגנית האלופה האולימפית, פתחה טוב יותר ועלתה ליתרון. שטיינברג, ששלטה בתחרות לאורך השבוע, מצאה את עצמה רודפת דווקא ברגע המכריע. אחרי ההקפה של המצוף השני היא עדיין הייתה מאחור, והבינה שכדי להפוך לאלופת העולם היא חייבת לעבור את מי שהיא מכירה היטב מאלפי שעות משותפות בנבחרת.
שטיינברג תקפה בעלייה לרוח, מצאה את הנתיב שחיפשה וחצתה ראשונה את קו הסיום הווירטואלי. זמן קצר אחרי שחגגה יום הולדת 20, הגולשת מקיבוץ נחשולים השלימה שנה חלומית עם שני התארים הגדולים – אלופת אירופה ואלופת העולם. קנטור זכתה בכסף, פלג סיימה רביעית, והכוכבת המקומית אמה ווילסון נותרה רחוק מחוץ לאזור המדליות.
סגירת מעגל
עבור שטיינברג, ווימות' היא יותר מהמקום שבו זכתה בתואר הגדול בקריירה. במשחקים האולימפיים ב־2012 הגיעה לשם לי קורזיץ כמועמדת בכירה למדליה, אך התמודדה עם השפעותיה הראשונות של מחלת הדם הנדירה שממנה סבלה וסיימה שישית. שטיינברג הילדה צפתה בה מהסלון בבית. 14 שנים אחר כך סגרה מעגל מרגש כשהגיעה לאותו אתר בעצמה והקשיבה ל"התקווה" מתנגנת לכבודה.
גם הסיפור המשפחתי שלה מחובר לדמויות שעיצבו את השייט הישראלי. היא בתו של מאמן העל האולימפי גור שטיינברג, שאימן בין היתר את גל פרידמן, קורזיץ וצוברי. היום צוברי, התלמיד של אביה, הוא המאמן שמוביל אותה ואת נבחרת הנשים הטובה בעולם. בין כל השמות והתארים, היא עדיין חיילת בבסיס חיל הים שתשתחרר בעוד חודשיים, בלי סוכן ובלי חשבון אינסטגרם פעיל, אבל עם מטרה שהיא לא מנסה להסתיר: להגיע לאולימפיאדת לוס־אנג'לס כפייבוריטית ולחזור עם זהב.
כשברקע ארובות חדרה, שטיינברג מדברת בריאיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet על הקרב מול החברות הקרובות, היחסים עם אביה, החיים בצל המלחמה והשאיפה האולימפית.
חולמת על זהב אולימפי. שטיינברג
(צילום: נמרוד גליקמן)
גם אחרי שהכריעה את קנטור בגמר, היא מתעקשת שהשם שמולה לא שינה דבר. "לא עניין אותי אם זו שרון שנאבקת בי על הזהב או מישהי אחרת, וגם לא העובדה שדניאלה הייתה איתנו בגמר", היא אומרת. "מה שכן היה מעניין הוא שהשיוט הרגיש מאוד טקטי. שרון ואני מכירות זו את זו גם ברמה הפסיכולוגית – מתי אני אעשה את הסיבוב ומתי היא. היה בזה משהו שהזכיר אימון".
הרגשת בטוחה לקראת שיוט הגמר?
"לא. העלייה לרוח אחרי ההקפה של מצוף שתיים הסתדרה לי טוב יותר מכפי שיכולתי לתכנן. אני בדרך כלל מחפשת להוביל מההתחלה, אבל שרון הובילה בצד ובמלאה, וזה היה לא מתוכנן ומאוד מלחיץ. היה לי ברור שאם אני רוצה לנצח, אני פאקינג חייבת לעבור אותה".
ואז את מסיימת ראשונה, והתגובה די קרירה.
"דווקא ביחס לעצמי מאוד התלהבתי. כל התחרות הייתי בציפייה שמלווה במתח בגוף. את מתה שזה כבר יקרה, שכבר אהיה אלופת עולם – כמו צופה שרוצה לדעת את התוצאה. גם אני רק רציתי לדעת איך הכל ייגמר".
מעכלת שאת אלופת העולם?
"אני לא מסתכלת על זה כמו שאנשים מציגים את זה – 'וואי, את הכי טובה בעולם'. מבחינתי ניצחתי באליפות העולם, התחרות שהייתה הכי חשובה לי ושאליה כיוונתי. כל השבוע הייתי בסטרס ורציתי לזכות. כשסיימתי קפצתי למים, ולפני כל המצלמות היה לי רגע אחד לבד, מתחת למים, שבו צעקתי לעצמי: 'יש, עשיתי את זה'. בערב שלפני עוד חשבתי מה לעשות ואיך לעשות, וידעתי ששום דבר לא מובטח. בענף שלנו הכל יכול לקרות – והפעם זה קרה לי".
"הכושר הגופני שלי הוא הכי טוב שיכול להיות. בגלישה צריך כושר בכל האלמנטים, לא רק כוח מתפרץ. מתחרים שישה ימים, שורפים בערך 1,200 קלוריות ביום וצריך את כל החבילה"
איך חגגת?
"באותו ערב יצאנו ונהנינו. בארץ ערכו לי שלוש קבלות פנים יפות – בנתב"ג, במועדון שלי בשדות ים ובקיבוץ נחשולים, שבו אני גאה ושבו התחלתי הכל. אני לא מאלה שצריכות להתפרע ולשתות. ברור שכיף לצאת עם אנשים, אבל אצלי זה יותר הסיפוק הפנימי והיכולת לומר לעצמי 'כל הכבוד, עשית את זה'".
לוחם האיגרוף התאילנדי אהבת השם גורדון מתחרה בענף לא אולימפי וצובר פופולריות עצומה. את אלופת עולם ותקווה גדולה ללוס־אנג'לס, אבל הבאזז סביבך קטן בהרבה.
"קודם כל, אהבת השם כנראה דואג לזה. אני בלי אינסטגרם ובלי סוכן. ברמת ההישגיות אני מסכימה איתך. אני לא יודעת אילו צעדים הוא עושה, אולי יש לו פרצוף יפה. אני לא מתפעלת רשתות חברתיות, יש לי בערך אלף עוקבים – זו בדיחה. אני לא מחפשת חשיפה, זו לא האישיות שלי. יש ספורטאים שאחרי הפרישה הולכים לריאליטי. אני לא אהיה שם, זה לא מעניין אותי. כיף לי לקבל הערכה אישית ממי שמכיר אותי ויודע מי אני ומה אני עושה. אני לא מחפשת פרסום או תהילה".
חזקה מהרוח
מה מייחד אותך כגולשת?
"קודם כל הפיזיות. הכושר הגופני שלי הוא הכי טוב שיכול להיות. בגלישה צריך כושר בכל האלמנטים, לא רק כוח מתפרץ. מתחרים שישה ימים, שורפים בערך 1,200 קלוריות ביום וצריך את כל החבילה. יש לנו מאמן כושר מצוין, אייל שלומי, ומעטפת מקצועית איכותית עם שחר, עוזר המאמן והפסיכולוגית. אני עושה אימונים אירוביים של שעת שחייה ושעת ריצה, אימוני משקולות, ולקראת תחרויות עובדת על עצימות.
"מעבר לכושר, אני טובה מאוד מבחינה טכנית – בסיבובים ובהתמודדות עם תנאים סוערים. ברוחות חזקות ובתנאים קשים אני הכי טובה בעולם. כשאני מגיעה לים ביום כזה, אני יודעת שזה שלי. הרבה פעמים אני מסיימת ראשונה ושולטת בתנאים האלה".
"ברוחות חזקות ובתנאים קשים אני הכי טובה בעולם"
(צילום: Sailing Energy)
ויש גם חסרונות. את נמוכה וקלה יחסית למתחרות.
"ברור. לפעמים קשה לי יותר ברוח חלשה, אף שבאליפות העולם הזאת הסתדרתי בה טוב מאוד. בסלאלומים פחות פגעתי. יש גולשות גבוהות יותר, וזה יתרון עבורן, במיוחד אם הן גם קלות".
איך מנהלים כל כך הרבה כישרון ישראלי ותחרות פנימית?
"לשחר יש עבודה מורכבת. הוא מנהל נבחרת שכל אחת בה רוצה להצליח, לצד האינטרס האישי של כל אחת. מצד שני, כל אחת בוחרת לעבוד במסגרת הזאת כי היא מבינה שזה הדבר הנכון לה מבחינה מקצועית. וגם מבחינת הדרך – אני מעדיפה לעבור את ארבע השנים האלה בכיף עם הקבוצה, ולא לחפש ולארגן הכל לבד".
אבא שלך היה מאמן שייט גדול. עד כמה הוא מעורב?
"ברמה האישית אני חייבת את ההפרדה הזאת. יש ספורטאים שההורים מאמנים אותם, ואני לא יודעת איך הם מסוגלים. מההורים שלי אני רוצה לקבל תמיכה, לא ביקורת. משחר אני יודעת לקבל גם דברים קשים".
לא מדגדג לאבא להתערב?
"אני בטוחה שמדגדג לו, אבל הוא יודע לכבד אותי. גם הוא מבין שזו לא מערכת יחסים בריאה. הורים צריכים להיות הורים – לתמוך ולעזור. כשלא היה לי רישיון, למשל, הם הסיעו אותי. מגיל צעיר היו סביבי מאמנים מצוינים".
שטיינברג וצוברי
(צילום: הוועד האולימפי בישראל)
השייט הישראלי ידע יריבויות רותחות – גל פרידמן מול עמית ענבר, צוברי מול פרידמן או נמרוד משיח. גם אצלכן כולן בעלות תארים עולמיים, אבל רק אחת תגיע למשחקים האולימפיים. איך זה עובד?
"בים, בצד המקצועי, כל אחת רוצה להצליח בעצמה. ברור. אבל אנחנו יושבות יחד בחוף, אוכלות יחד בכל ערב, גרות יחד ונוסעות יחד. שם האווירה באמת טובה – מדברות וצוחקות".
לפחות יש תחרותיות.
"חד־משמעית. ראיתי את שחר טיבי ואת שרון זוכות באליפות העולם, ואת דניאלה מנצחת באליפות אירופה לפניי. רציתי את זה לעצמי, ובאתי ועשיתי את זה. אני כנראה מהאנשים התחרותיים ביותר שתכיר. כולנו כאלה".
נבחרת החלומות
איך ישראל הפכה למעצמת גלישת רוח?
"אני יכולה לדבר על נבחרת הנשים. יצא דור של בנות מוכשרות שנמצאות יחד כל היום. כמעט כל האימונים שלנו בים משותפים, וגם רוב העבודה בחוף. התחרות נמצאת סביבך כל הזמן, כל אימון קשה ותחרותי, וזה גורם לכולנו להשתפר. אבל הכי חשוב לומר שיש מערכת שמאפשרת לזה לקרות: אנשי מקצוע מעולים, עבודה מקצועית ותקציב שמספק את כל מה שצריך".
איך מגיבות אליכן המתחרות בחו"ל? את מרגישה ביקורת בגלל דגל ישראל?
"יש חברויות בין הגולשים, ואני ביחסים טובים עם הרבה גולשות. יש הערכה מקצועית גדולה לנבחרת הישראלית בזכות ההישגים, וגם ברמה החברתית אוהבים אותנו. בהאנגר של הציוד, שבו כולם נפגשים, הפוליטיקה לא נכנסת. זה ספורט קטן, כולם מכירים את כולם, ויש לנו מעמד מקצועי.
"אני כנראה מהאנשים התחרותיים ביותר שתכיר"
(צילום: נמרוד גליקמן)
"היה מקרה אחד בדנמרק, כשאנשים הגיעו עם קריאות 'פרי פלסטין'. אני לא מתייחסת לזה. להפך, יש בי אגו להראות להם שאני מצליחה כישראלית. זה אפילו מוסיף לי קצת אש. כדי להיות אלופת עולם צריך המון רצון, ולפעמים מחפשים עוד אמביציה פנימית – אז הם עוזרים לנו. אני מספרת לכולם שאני מישראל וגאה בזה".
איך הסתדרת עם שלוש שנות מלחמה במקביל להכנות המקצועיות?
"בעזרת הוועד האולימפי הצלחנו לעלות על טיסות מיוחדות כשצריך. היה קושי, אבל הוא לא פגע בהכנות. אני יוצאת לים בכל מצב. שום דבר לא מפחיד אותי, ולא משנה מה קורה מעליי – זה לא מנע ממני לצאת לאימון. אני מוקפת בלוחמים. אנשי השייט הם לוחמים אדירים, חלקם ביחידות המובחרות ביותר, וברוך השם הכל בסדר סביבי".
את מקבלת מהוועד האולימפי 8,000 שקל ברוטו בחודש כחברה בסגל הזהב, ונעזרת גם בשני ספונסרים – שיכון ובינוי וסוכנות הרכב שטראוס ובניו. אפשר להסתדר כך?
"כן. אני בת 20. החברים שלי מקבלים 1,500־2,000 שקל בצבא, ואני חיה אצל ההורים. מה שמעניין אותי הוא להצליח בשייט. הייתי עושה הכל, בכל סכום, כדי לעמוד ראשונה על הפודיום. אני ספורטאית מהלב. יש לי תמיכה מהוועד האולימפי והתמזל מזלי שיש לי שני ספונסרים טובים. כשיש תמיכה כזאת אפשר להתעסק נטו בספורט ולא לעבוד במקביל".
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
הישורת האחרונה
בסופו של דבר את כאן בשביל דבר אחד: מדליית זהב אולימפית בעוד פחות משנתיים.
"רק בשביל זה אני פה. אם לא הייתי מרגישה כך, כבר הייתי פורשת. נשארו פחות משנתיים ויש קרב אדיר על המקום היחיד של ישראל, אבל ברור שאני מצפה שזו תהיה אני – ואני גם חושבת שזו תהיה אני".
כבר יש רגעים שבהם את מפנטזת על זה?
"ברור, על זהב אולימפי. בשביל זה נכנסתי לספורט ובשביל זה אני פה. המטרה היא זהב אולימפי, ואני גם רוצה להגיע כפייבוריטית. כדי שזה יקרה, אני צריכה לנצח בכל תחרות מטרה".
