שלב הבתים כבר מאחורינו וזה בדיוק הזמן לסכם, לדרג ולתאר את עשרת המקרים המובהקים ביותר של "רגע, מה?!" שקיבלנו עד עכשיו במונדיאל 2026. מההמצאות האמריקאיות המיותרות ביותר, דרך חוקי השיפוט החדשים והמוזרים, ועד הנבחרות שהפילו לנו את הלסת, לטוב ולרע. ולחשוב שכל זה קרה עוד לפני אפילו שטראמפ נכנס לתמונה.
10. אין תגליות
הייתם מצפים שבמונדיאל הכי גדול אי פעם, לפחות בשלב המוקדם נוכל לחוש עצמנו קצת סקאוטרים, "ולגלות" שחקנים מדהימים שאף אחד לא הכיר עד אז. במקום זה שלב הבתים התאפיין בהופעות מרשימות של כל אלה שכבר הגיעו למונדיאל ככוכבי ענק. לאו מסי, קיליאן אמבאפה, ארלינג הולאנד, ויניסיוס, הארי קיין, ואפילו כריסטיאנו רונאלדו אחרי פתיחה מהוססת, עם צמדים ושלישיות, מה שמוביל אותך למסקנה שכנראה על אדמת האומה שמסביב להוליווד, יש פה מישהו שהבין מה זה אומר להיות כוכב ראשי.
9. טורקיה מודחת כבר בשלב הבתים
אינטר, מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד, פורטו, רומא, וכמובן גלאטסראי ופנרבחצ'ה - הן רק חלק ממועדוני הענק באירופה ששלחו נציגים לסגל של טורקיה למונדיאל הזה. כדי שיוכלו לפנטז על שחזור ההצלחה המסחררת ממונדיאל 2002, הטורקים אפילו שובצו לבית הנוח עם המארחת ארה"ב, פרגוואי ואוסטרליה. לא נבחרות קיקיוניות, אבל בוודאי משוכות שיש לעבור. זה נגמר עבור הארדואנים כבר אחרי שני משחקים, ויש לי יסוד סביר להניח שכרגע וינצ'נזו מונטלה הוא ישות פופולרית באיסטנבול בערך כמו נתניהו.
אף אחד לא ראה את הכישלון הטורקי מגיע
(צילום: AP Photo/Eugene Hoshiko)
8. שופטים על תקן שוטרים
אחד הפרמטרים הכי חשובים שלפיהם שופטי כדורגל נמדדים, זה הקרבה שלהם לכדור בזמן המשחק. המחשבה היא שעל הדשא, בניגוד לכביש, אי-שמירת מרחק היא דרך טובה להימנע מאסון, ולכן כדאי תמיד להיות במרחק שבו גם עין בלתי מזוינת תספיק. אבל במונדיאל הזה קיבלנו את מצלמת הדשבורד בגרסת שופטי הכדורגל שמתעדת את האירועים מנקודת המבט של אנשי המשרוקית.
אחרי שמתגברים על התחושה הראשונית של משחק מחשב ברזולוציה גבוהה, צריך לומר שבאמת מדובר בפרספקטיבה מעניינת מאוד על המתרחש במגרש. מצד שני, שערים ודריבלים זה אחלה, אבל אני באמת עשוי להתמכר אם יתחילו להראות לנו גם את השחקנים שמתנפלים בצעקות על השופטים. הנה זווית שהייתי רוצה לראות, אפילו בשידור חוזר.
מצלמת הדשבורד בגרסת שופטי הכדורגל. אילגיז טנטשב במשחק בין באלג'יריה לאוסטריה
(צילום: JUAN MABROMATA / AFP)
7. ההמנון הבוסני
ההמנון של בוסניה הוא רק מנגינה, ללא מילים. בסדר, אני יודע, גם של ספרד, אבל ממדינה שעבדה כל כך קשה כדי להשיג עצמאות הייתי מצפה שלא לחסוך על כותבים.
6. איראן ומצרים "חוגגות" גאווה
השיבוץ של נבחרות איראן ומצרים "למשחק הגאווה" הוא כנראה רגע קוסמי שנועד להזכיר לנו שאין יותר צינית ומצחיקה מהמציאות. שתי מדינות שבהן יחסים חד-מיניים הן משהו שעדיף לא לדבר עליו (זאת באמת ההגדרה הכי רגועה שמצאתי כדי לתאר את המצב שם) נאלצות לשמש כתפאורה לחגיגה להט"בית גדולה באצטדיון, ובכל רחבי העיר סיאטל שמסביב.
כמו תמיד במצבים כאלה, המחאה של שתי הנבחרות רק הגדילה את הנוכחות של דגלי הקהילה בטריבונות, והאווירה הכללית הייתה כל כך ססגונית שאני לא אתפלא אם למשך 90 דקות המשחק הטלוויזיה בקהיר ובאיראן חזרה לשדר בשחור לבן.
המחאה של שתי הנבחרות רק הגדילה את הנוכחות של דגלי הקהילה בטריבונות. מצרים מול איראן
(צילום: AP Photo/Lindsey Wasson)
5. שלב הנוקאאוט הנוסף
אני לא חושב שפיפ"א שאבה את הרעיון של שלב נוסף לפני שמינית הגמר מהג'ודו, אבל אני חייב להודות שהאסוציאציה הראשונה שלי הייתה של בית הניחומים באולימפיאדה. ברור לי שהדבר הוא פועל יוצא של מונדיאל עם 48 נבחרות ושאני לא באמת אמור להתלונן על עוד משחקים באירוע האסקפיזם הגדול של 2026, אבל הבעיה היא שיש לשיטה הזאת גם תופעות לוואי אחרות. למשל, העובדה שמספיק לפעמים איזה גול ורבע בשני המשחקים הראשונים כדי להבטיח עלייה לשלב הבא עוד לפני תום המשחקים בבית המוקדם, או זה שגם נבחרות די איומות יכולות לספר לעצמן שהן עשו שלב נוקאאוט בגביע העולם.
4. קייפ ורדה בשלב הבא
מדינה שהאוכלוסייה שלה היא חצי מאוכלוסיית ירושלים, עולה משלב הבתים במונדיאל הראשון שלה, כשבדרך היא לא מפסידה למפלצות כדורגל כמו ספרד ואורוגוואי. אם זו לא הזיה, אני כבר לא יודע מה כן. בעצם אני יודע מה כן: זה שנזכרתי עכשיו שבמונדיאל 82 גם איטליה - ממש כמו קייפ ורדה - עלתה שלב אחרי שלוש תוצאות תיקו בבית המוקדם, ואצלה זה נגמר עם הנפת גביע.
מדינה שהאוכלוסייה שלה היא חצי מאוכלוסיית ירושלים. שחקני קייפ ורדה חוגגים עלייה לשלב הבא
(צילום: Francois Nel/Getty Images/AFP )
3. חוק ההרחקה החדש
עקרונית, עדכונים של חוקת השיפוט הם עניין מבורך. בוודאי כשהדברים כרוכים בהכנסת עזרים טכנולוגיים שמטרתם לשמור על מינימום עוולות ספורטיביות במשחק. אלא שהחוק לפיו הסתרת הפה בזמן הדיבור תוביל לכרטיס אדום ישיר, מרגיש כאילו מישהו חיפש להתחכם בכוח. גם התירוץ של מניעת קללות או עלבונות על רקע גזעני לא באמת תופס, והדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות זה שאנחנו נכנסים פה למרחב עצום ומטומטם במיוחד של פלפולים משפטיים. האם השחקן באמת הסתיר את הפה או רק גירד לעצמו באזור השפם? האם החולצה שעלתה לרגע מעל לאף נועדה להחריש קללה מטונפת, או סתם ניסיון למחות זיעה? אם זה נשמע לכם דבילי, ובכן, כנראה שזה בדיוק מה שזה.
אולי גירד בשפם? אלמירון מפרגוואי מורחק לאחר שכיסה את פיו
(צילום: צילום:Fran Santiago / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
2. טקסי פתיחה מוגזמים
החיבה של האמריקאים למופעי ענק היא ידועה ומקובלת, אבל נדמה שלפחות בגזרת טקסי הפתיחה של המשחקים מישהו הלך פה רחוק מדי. כאילו, בחייאת, למה צריך להעלות על הדשא את כל מי שירד קודם לכן מהאוטובוס של הקבוצה? למה אני צריך לתהות אם מדובר בנבחרת טוניסיה או במשלחת של קנדה לאולימפיאדת החורף?
1. הפסקות השתייה
זה התחיל כאקט רציונלי לחלוטין, בהתחשב בעובדה שקיום משחק באצטדיון האצטקה במקסיקו באמצע יוני הוא אירוע די מהביל, אבל די מהר התבררה התמונה האמיתית: אין שום קשר לטמפרטורה או אקלים, ופיפ"א פשוט זרמה עם חלוקת המשחק לארבעה רבעים כמו שמקובל כל כך בשניים משלושת הענפים הכי פופולריים בארה"ב.
מה שכן, גם האירוניה כאן - כמו הפסקת השתייה - היא כפולה. ראשית כי בזמן שהטלוויזיה בארה"ב מנצלת את המצב כדי לצאת לפרסומות, חובבי המונדיאל בארצם של האמיצים מחמיצים את שריקות הבוז של הצופים באצטדיון שלא אוהבים את עדכון הגרסה הזה. שנית האירוניה מכה כבר בכולנו, כי אם המונדיאל הזה היה אמור להוות ניסיון נוסף לערוך לאמריקאים היכרות עם הענף המוביל בעולם, הפסקות הפרסומות מלמדות שזאת ארה"ב שעורכת לשאר העולם היכרות עם איך שהיא תופסת ספורט בכלל.
ארה"ב היא זו שעורכת לשאר העולם היכרות עם איך שהיא תופסת ספורט בכלל. כריסטיאנו רונאלדו בהפסקת שתייה
(צילום: REUTERS / Annegret Hilse)
