חוט מקשר עובר באופן ברור בין שני הניצחונות המדהימים והמתוקים שחוו אוהדים רבים בשנה החולפת – זה של איטליה ביורו מול אנגליה והזכייה של מילאן אתמול בסקודטו. שתי הזכיות הללו היו תוצאה של לכידות קבוצתית יוצאת דופן, חיבור מופתי בין כל חלקי הקבוצה - מההנהלה, דרך המאמן ועד לשחקנים - והאווירה בחדר ההלבשה.
נבחרת איטליה שזכתה אשתקד ביורו הגיעה אליו רעבה בטירוף, עם אמונה גדולה, תחושת שליחות לאומית, פטריוטית חזקה (בעיקר אחרי מגפת הקורונה שהשתוללה במדינה), בלי לחץ ציבורי ענק או ציפיות גבוהות. היו לה שחקנים צעירים, לא יותר מדי כוכבים בולטים, אבל מאמן גדול ובעיקר חיבור מוצלח של כל הפאזל הזה לכדי מכונה משומנת אחת.
מילאן, שזכתה אתמול באליפות איטליה ה-19 בתולדותיה, חוותה סיפור דומה. שנים ארוכות של ניהול כושל, אחרי השנים הנהדרות בעידן סילביו ברלוסקוני, דרדרו את מילאן הגדולה לבינוניות שהיא לא הייתה רגילה לה כל כך הרבה זמן. השהייה במדבר הזה נמשכה 11 שנה, כאשר פה ושם היו ניצוצות כמובן, אבל ההיעדרות המתמשכת מהזכייה בסקודטו, ועוד יותר מכך בליגת האלופות, גרמו לסבל רב בקרב מיליוני האוהדים וגם אצל כוכבי המועדון בעבר ובהווה.
לפני שנתיים וחצי הדברים החלו להשתנות. ראשית ההצלה הממשית של מילאן מחברת הבעלות הסינית, שהתגלתה כסוג של הונאה פיננסית וכמעט גרמה למועדון לפשוט את הרגל. קרן אליוט שרכשה את המועדון הזריקה קודם כל חבל הצלה פיננסי וייצבה את שדרת ההנהלה. השיחוק הגדול ביותר, שאת הפירות אנחנו רואים עכשיו, היא חזרתו של אגדת המועדון, פאולו מלדיני, לעמדת המנהל הספורטיבי, יחד עם פרדריק מסארה המוכשר. שני אנשים שמבינים כדורגל, מקצוענים ברמות על, שהבינו מיד מה מילאן צריכה כדי לחזור להיות גדולה.
לאט אבל בטוח נבנה אותו חיבור מושלם בין כל חלקי המועדון. הרוגע שההנהלה שידרה, המקצוענות של המנהלים, הקשר הרציף שלהם עם המאמן סטפנו פיולי, שמינויו התקבל תחילה בהרמת גבות רבות בתקשורת ואצל האוהדים. ומעבר לכך, החזרתו של זלאטן איברהימוביץ' למדים האדומים-שחורים היא זאת שעשתה את השינוי, בענק. מי שרבים חשבו תחילה, כגימיק סתמי, התברר כאחד המהלכים המבריקים של מלדיני.
זלאטן שב לסן סירו, הבטיח להחזיר את מילאן למקומה הטבעי ועמד במילתו. ראשית, הילד בן ה-40, נתן את הכל על המגרש, כבש ללא הפסקה והוכיח לרבים שהוא ממש לא גימיק. גם כשהגיל עשה כבר את שלו, וגרם לו לפציעות והיעדרויות ממושכות מכר הדשא, הוא פשוט היה עוזר נאמן פיולי, קולני בחדר ההלבשה. השבדי הצליח ללמד את כל הילדים נחישות מה היא, דבקות במטרה, ובעיקר חיבור לסמל.
זלאטן היה שם לפני 11 שנים כשמילאן זכתה באליפות האחרונה שלה, והוא היה כאן שוב כעת. איש מדהים שסחף אחריו קבוצה רעבה, צעירה, כישרונית, בלי אגואים מפוצצים, שהצליחה להתלכד סביב הסמל והמטרה. מילאן היא הקבוצה עם הסגל הצעיר ביותר מזה 13 שנים שזוכה בסקודטו ואחת הקבוצות הצעירות באירופה כולה שעושה זאת. סגל בלי יותר מדי שמות, בתקציב שפוי. כל אירו שמלדיני דרש וקיבל. כל רכש נעשה בשיקול דעת ובכישרון רב. חבורת שחקנים שאחרי שנה שעברה, שהסתיימה במקום שני מופלא וחזרה לליגת האלופות, התפוצצה השנה והראתה אופי מדהים, משחק מצוין וכושר אמידה בלחצים בלתי פוסקים.
ממש כל אחד משחקני הסגל נתן את הנשמה בכל דקה שהיה על המגרש. לא שמענו מילה אחת של ביקורת מתוך חדר ההלבשה, אף אחד לא הוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. כולם נלחמו ופרגנו אחד לשני והיו זמינים עבור פיולי. ובכל זאת, היו גם מי שעשו קפיצה אדירה, הפתיעו ובלטו יותר מכל. מהשוער מייק מניאן, שפשוט השכיח לחלוטין את העזיבה הרועשת ודרמטית כל כך של ג'יג'ו דונארומה; הבלמים פיקאיו טומורי והילד פייר קאלולו; תאו הרננדס, שלצד היכולת ההתקפית הפנטסטית שלו גם השתפר מאוד בהגנה; סנדרו טונאלי הצעיר (והאוהד המושבע), שבעונה שעברה עוד היה בקשיי התאקלמות אבל הפך למנהיג אמיתי; אוליבייה ז'ירו בן ה-35 שהוכיח עד כמה הוא לא מוערך מספיק ופשוט כבש בכל המשחקים הקריטיים; ואולי התגלית הגדולה ביותר, השחקן שעשה את הקפיצה הגדולה ביותר, רפאל לאאו הפורטוגלי, שפתח מבערים ופשוט היה בלתי ניתן לעצירה, כשרצה. והוא עדיין רחוק מלממש את הפוטנציאל האדיר.
כמעט 40 שנה אני אוהד מילאן, ינקתי את האהבה עוד מסבא ואבא. המשחק הראשון שבה סבי הושיב אותי לידו היה בכלל 0:0, בתחילת ימי אריגו סאקי. אבל התאהבתי כבר אז, והאהבה הזאת רק הולכת וגוברת. בטוב וברע, בשנות האושר הרבות, אבל גם בתקופות של סבל. ולכן זו כנראה האליפות המתוקה והמדהימה מכולן. פורצה מילאן.
