דרום קנזס סיטי, שעת צהריים. אין נפש ברחובות. סוף העולם שמאלה, סוף העולם ימינה. רק פה ושם חולפת מכונית בודדת. ואז, במרחק, מזדקר שלט ענק עם פרה, "מו" ארוך כמעט נשמע ממנו, כאילו איזה קאובוי זקן השאיר סימן אחרון לנוסעים אבודים. אם הגעתם עד לכאן, אתם במקום הנכון - Jess & Jim’s Steakhouse.
מאז אביב 1938 הוא עומד כאן, במרטין סיטי, כשפרנקלין רוזוולט היה בבית הלבן, מלחמת העולם השנייה עדיין לא פרצה, ודווייט אייזנהאואר והיה רק קצין מבטיח בצבא האמריקאי.
מרטין סיטי עצמה , בחלק מאוד שלו של קנזס סיטי, נראית כאילו רוברט זמקיס וסטיבן ספילברג בנו אותה כתפאורה לסרט המשך של "בחזרה לעתיד" שלא יגיע לעולם. רחובות קטנים, שלווה של 1985, מרטי מקפליי היה מאשר גם את שם העיירה וכדי להשלים את התמונה במדויק יש לא רחוק אפילו מגדל שעון ממש כמו זה שנעצר בהיל ואלי עם הברק הדמיוני.
דקות לפני שהגענו למסעדה, נאלצנו להמתין למעבר רכבת משא אינסופית שנמתחה על פני קילומטרים. היא חלפה באיטיות כמו במערבון של סרג’יו ליאונה, ורק לי ואן קליף על סוס היה חסר בתמונה. ג'ס אנד ג'ים הוא לא עוד סטייקהאוס, הוא מוסד אמריקאי. המקום, שנוסד על ידי שני חברים, ג’ס קינקייד וג’ים רייט, שרד את טורנדו רסקין הייטס האימתני ב־1957, שהחריב את המבנה המקורי. המסעדה עצמה נבנתה מחדש והמשיכה כאילו כלום לא קרה. אפילו תוכון המחמד של הבעלים שרד את האסון בתוך הכלוב שלו ללא פגע.
ביקור בסטייק האוס בקנזס סיטי מונדיאל 2026
(צילום: עוז מועלם)
במהלך השנים הפך המקום למקדש בשר של ממש. הסופר והעיתונאי קלווין טרילין הכתיר אותו במגזין פלייבוי ב־1972 כסטייק האוס הטוב בעולם (מה שהוליד את מנת ה-'Playboy Strip' האגדית שמוגשת עד היום), USA Today הכניס אותו לטופ העולמי ומגזינים נוספים דירגו אותו שוב ושוב בין בתי הסטייק הטובים בארה"ב.
גם האורחים היו בהתאם. לפי המלצריות שמכירות בעל פה את המיתולוגיה של המקום, הרשימה כוללת את ג’ון ויין, שהגיע לכאן יחד עם אחיו או בנפרד, פול ניומן, רוברט רדפורד, ווילי נלסון, גרגורי פק, הנרי פונדה, גארי קופר, קלינט איסטווד וקורט ראסל שממשיך להזמין כאן סירלוין גם כיום. כולם היו מוכנים לנסוע עד דרום קנזס סיטי בשביל סטייק טוב. אליהם הצטרפו ברשימת המיוחסים גם הנשיא הארי טרומן, אייקון החדשות וולטר קרונקייט ואגדת המרוצים דייל ארנהרדט ג'וניור. לצדם, על הקירות, תלויים גם שמות של לקוחות אלמונים לגמרי, גיבורי אמריקה האמיתיים, כאלה שהחלו לאכול כאן כשאייזנהאואר כבר היה בבית הלבן ומעולם לא הפסיקו. מספר הביקורים שלהם מתועד בגאווה, כאילו מדובר בסטטיסטיקות של שחקני בייסבול.
קנזס סיטי עצמה מחולקת לשניים, מיזורי מצד אחד, קנזס מהצד השני. קצת כמו ירושלים, חוברה לה יחדיו. שתי מחציות של אותו מגרש. אבל מתברר שלפחות בנושא אחד, השלום עדיין רחוק. מאחורינו ישב זוג אמריקאי בשנות השבעים לחייו. הם הופתעו לגלות שני ישראלים במקדש הבשרים המקומי, וכשסיפרנו שאנחנו כאן בגלל המונדיאל, הם הסבירו בהתלהבות על הצ’יפס, אותה אהבה שמצליחה לאחד את מיזורי וקנזס.
אבל אז הגיעה שאלה אחת תמימה שלי על ברביקיו. "סאן", אמרה הגברת בתקיפות של שופטת בבית משפט דרומי, "אל תזכיר את הברביקיו של מיזורי באותו משפט עם זה של קנזס". בעלה הנהן כאילו מדובר בתיקון לחוקה. "אצלנו במיזורי באמת יודעים לעשות את זה".
ואיך היה הסטייק? טוב מאוד, כמובן. אולי יש טובים ממנו אבל באיזה מקום תוכלו לשבת על הבר שאליו היה מגיע ג׳ון ויין, מדליק סיגר מהמגף ואומר בשקט: בשבילי, את הרגיל.
