לא אשכח את התמונות האלה עד יומי האחרון. את ה־5 בספטמבר 1972, היום הארור ביותר שידע הספורט הישראלי.
אני זוכר את עצמי מספר שעות לפני הרצח, מתארח בכפר האולימפי, ברחוב קונולי 31, אצל מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא ומאמן הסיוף אנדריי שפיצר. הראש של עמיצור היה שקוע כולו באסתר רוט־שחמורוב, שהייתה על סף התהילה, בעוד רוב המשלחת הייתה במצב רוח מרומם לקראת היציאה למופע "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי. כמו תמיד, למאמן המתאבקים מוני ויינברג הייתה איזו הערה לזרוק. מוני, האיש החזק ממכון וינגייט, שתמיד עשה רושם של אדם בלתי ניתן להכנעה, אותו פגשתי פעמים רבות במכון וינגייט מלווה בשני הכלבים האימתניים שלו. מי היה מאמין שמספר שעות לאחר מכן איתקל במראה המזעזע שלו ושל המשקולן יוסף רומנו מושלכים מתים.
התמונות הללו מתויקות בראשי ובמחשבותיי, כמו סרט שלא ניתן למחיקה. הארונות של החללים. מראה האוטובוס שהוביל את בני הערובה ויצא מיציאה צדדית בכפר. למזלי, באותו יום לא עזב אותי לרגע איש יקר, איתו עשיתי היכרות ראשונה – אייבי פוקס, שופט הכדורמים היהודי מבלגיה. הוא נצמד אליי ודאג לי כאילו הייתי בנו. "עוד פעם מובילים יהודים לטבח, ועוד במינכן", הוא אמר בכאב. שנינו הסתתרנו כשהאוטובוס התקרב אלינו, עד יעבור זעם. פוקס היה בעל קשרים בלתי רגילים בקרב המארגנים. מדי פעם הביא מידע חדש: "הם מבולבלים לגמר, לא תופסים מה קרה. אני כבר הבנתי", הוא מילמל בערבוב של גרמנית, יידיש ופלמית, "תמיד ידעתי וחונכתי שקשה להיות יהודי".
יומיים לאחר מכן, הארונות הועלו בזה אחר זה למטוס אל־על. אני לא זוכר את עצמי בוכה בכל חיי כמו באותו הרגע. הייתי חלק מקבוצה גדולה של עיתונאים שהוצבה בסמוך למטוס, במה שהפך ליציע עיתונות מאולתר, כדי להשקיף ולדווח לרחבי תבל. אני הייתי הילד בתוך סוללה של שועלי קרבות ותיקים, מהניו־יורק טיימס והוושינגטון פוסט, מקוריירה דלה סרה, ל'אקיפ ובילד. הם רצו לדעת עוד ועוד פרטים, תהו מדוע ישראל מחזירה 10 ארונות בלבד (דוד ברגר נקבר בארה"ב לבקשת אמו).
אבל יום השנה ה־49 לזכרם של הי"א שונה מקודמיו, ולכך אחראי יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך. ייתכן שאם אז היה עומד אחד עם ראש כמו שלו בתפקיד מרכזי, החשיבה הייתה שונה ואפשר היה להשתלט על האירוע - אבל המארגנים סמכו יותר מדי על עצמם, והגאווה מנעה מהם להיענות לעזרה ישראלית ביטחונית. באך אדם יותר פתוח, אחד שמוכן להקשיב. באחת הפגישות שלו בלוזאן עם יו"ר הוועד הישראלי יגאל כרמי ואלכס גלעדי שעובד לצידו בוועד הבינלאומי, הוא לקח ללב את זעקתן של שתיים מהאלמנות, אילנה רומנו ואנקי שפיצר, ושילב בטקס הפתיחה את אזכור החללים ודקת דומייה. זו החלטה מכובדת וחשובה.
ולנו אסור לשכוח אותם: מארק סלבין, דוד ברגר, קהת שור, אליעזר חלפין, יעקב שפרינגר, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, זאב פרידמן, יוסף רומנו, מוני וינברג.
