בקצב האירועים המסחרר בישראל, נשכחה כבר הפגנת החרדים הענקית נגד הגיוס, שחסמה לפני יותר משבועיים צירי תנועה מרכזיים ובהם נתקעו אנשים במשך שעות ארוכות. חלקם היו בדרכם הביתה, היו כאלה שנסעו לאירוע, ובמקרה של שחקני א.ס רמה"ש בכדוריד - למשחק על צלחת האליפות בראשל"צ.
וככה, כשרכבו משתרך בתוך פקק ענקי, הבין קפטן הקבוצה רם טורקניץ שאין לו הרבה סיכוי לצלוח את כביש 4 ולהגיע בזמן למשחק. כשנותרו פחות משעתיים לשריקת הפתיחה, הוא ושלושת הזרים שנסעו איתו ברכב החליטו להשאיר אותו בצד וללכת ברגל את ששת הקילומטרים שנשארו.
באותו זמן חיכו להם באולם יתר השחקנים. "חלק מאיתנו לא באו דרך כביש 4, אז הספקנו להגיע יחד עם עוד שחקן זר", מספר עמית מוטולה. "הם נתקעו, הכביש נסגר. מישהו שזיהה אותם צעק להם 'אתם בחיים לא תגיעו למשחק'. זה סיפור הזוי. רם שלח לנו סלפי עם החרדים, וכתב שהם לא יספיקו להגיע. המשחק הכי חשוב שלנו העונה וחצי הרכב לא נמצא, לא יודעים מה הולך לקרות. רם בדיוק קיבל אישור לשחק אחרי שהיה פצוע רוב העונה. באמצע החימום הם הופיעו, ורם כבש את שער הניצחון".
"השחקנים חשבו בצורה יצירתית, והכי חשוב שהם הספיקו", אומר בחיוך המאמן עידן מימון. "הם הופיעו בשש וחצי. ידענו שתהיה חסימה, לא ידענו איפה היא תקרה. כשראיתי את שלושת הזרים נכנסים עם רם שמחתי שהם הצליחו להגיע. אחד השחקנים הגיע בדקה הראשונה. הסוף המתוק הוא מה שחשוב".
היום ההזוי הזה, שהסתיים כאמור בהנפת צלחת האליפות אחרי 1:3 על הפועל ראשל"צ והשלים דאבל אחרי הזכייה בגביע לפני כחודשיים, הפך את סיום העונה למתוק הרבה יותר עבור כל הקבוצה. "בחלומות הפרועים שלי לא יכולתי לדמיין איפה נהיה היום. זה טוב, תוצאה של כל העבודה הקשה שעשינו", אומר מוטולה. "כל העונה הזאת הזויה. אני עד עכשיו לא מעכל שזכינו בדאבל, תחושות שאי אפשר לתאר במילים".
"הייתה לנו אזעקה תוך כדי משחק. ירדנו פעמיים למקלט, ואז שוב משחקים ויורדים למקלט. פחדתי שהשחקנים הזרים לא יחזרו, כי הם בעצמם חוו פחד בזמן האזעקות. אני מבין אותם. לא יודע איך הייתי מגיב אם הייתי במדינה זרה שנמצאת במלחמה"
"זאת הייתה עונה קשה, עם מלחמה, פציעות ומשברים", מוסיף מימון. "עדיין, היה משהו באנרגיה של חדר ההלבשה. אימנתי הרבה קבוצות, הייתי בעצמי שחקן בהרבה חדרי הלבשה. מה שיש לנו ברמה"ש הוא הכי מאוחד, בריא וחזק. מתכון להצלחה. השחקנים נהנים לעבוד ביחד כל יום, יש את החיבור והוא מטורף, גם ברגעים קשים".
איזה רגע קשה זכור לכם במיוחד מהעונה הזו?
מימון: "היה חשש שהליגה תיעצר בגלל המלחמה, ושלושה זרים שלנו חזרו הביתה, כמו רוב הזרים. היה סימן שאלה איך חוזרים, מי חוזר ובאיזו מתכונת. הליגה הפכה להיות יותר עמוסה, ואז היה חשש מפציעות. איבדנו גם ככה שחקנים עוד קודם בגלל פציעות. כשהזרים נחתו פה בחזרה, כולם, ידענו שנזכה בתואר. לא חשבתי על דאבל, אבל הזכייה בשני התארים היא סוף מושלם".
מתרגש בכל פעם מחדש
חזרתם כשהמלחמה עדיין לא הסתיימה.
מימון: "הייתה לנו אזעקה תוך כדי משחק. ירדנו פעמיים למקלט, ואז שוב משחקים ויורדים למקלט. באימונים לא היה זמן לשטויות, היו הפעם פחות צחוקים. פחדתי שהשחקנים הזרים לא יחזרו, כי הם בעצמם חוו פחד בזמן האזעקות. אני מבין אותם. לא יודע איך הייתי מגיב אם הייתי במדינה זרה שנמצאת במלחמה. זה שהזרים המשיכו זאת תעודת כבוד לליגה".
מוטולה: "הזרים עזבו דרך טאבה כמה ימים אחרי שהתחילה המלחמה, וכולם למזלנו חזרו אחר כך. הייתי איתם בקשר בזמן שהם לא היו פה, והם לא היו בעיה, אלא המשפחות שלהם. הם רואים בחו"ל בחדשות שטיל אחד גורם לאסון לא נורמלי. הם לא מבינים את המציאות פה, שרבע שעה אחרי נפילת טיל ממשיכים לשחק כדוריד. הם לא הבינו איך הספורט חשוב לעומת הביטחון".
מה העצירה עשתה לכם?
מוטולה: "בהתחלה החזרה הייתה מבאסת, כי לפני המלחמה ידענו שאנחנו קבוצה שיכולה לזכות בכל דבר ולא ידענו איך נחזור ומה יהיה. בסוף הדברים הסתדרו ואני שמח שככה נגמר".
מימון: "אימנתי את הישראלים במתכונת מצומצמת מאוד. אני רגיל לזה, שמביאים שחקנים מהנוער להשלמה. לפני חודש הנבחרת טסה לארגנטינה ונשארתי עם שמונה שחקנים באימון. אני אומר לעצמי: 'אני שבוע לפני גמר פלייאוף וחוץ מפצועים יש לי גם שחקנים שנסעו עם הנבחרת'. סיטואציה לא הגיונית, מאוד לא נוחה למאמן. חוץ מקצת כושר לא יכולתי לעשות כלום. שחקני הנבחרת חזרו יומיים לפני הגמר, והייתי צריך להחזיר אותם לעניינים".
איך זה הצליח?
מימון: "הייתה לנו שיטה ברורה, גם הגנתית וגם התקפית, והייתי צריך לעשות התאמות. החשש הכי גדול שלי בסוף היה מעזיבה של לאו (לאונדרו דה אלמיידה), כי זו נסיעה ארוכה לברזיל וחזרה. ידעתי שאם הוא יגיע לשם המשפחה שלו תלחץ עליו לא לחזור לישראל. למזלנו, הוא נשאר בארץ בזמן המלחמה. זה מראה על האישיות שלו. שאר השחקנים ידעתי שיחזרו".
מוטולה: "כל האירועים האלה הפכו את העונה הזאת למשהו מיוחד. הזכייה בגביע, אולם מפוצץ, הדרך שחזרנו למשחק. כל הסיפור של המלחמה עם הזרים. חדר ההלבשה שלנו שרד את זה. בעונה הקודמת שלקחנו דאבל, היינו פשוט הכי טובים. העונה היו הרבה סיבות למה זה ייכשל, למה זה לא ילך והנה - זכינו בעוד דאבל".
יש עדיין התרגשות?
מימון: "אני מתרגש בכל פעם מחדש. זכיתי ב־25 תארים כשחקן, וזה הדאבל השלישי שלי כמאמן. כל תואר הוא משהו מיוחד וכל דאבל הוא השיא, הכיף. ביום שלא יהיה לי את הרצון לזכות בעוד תארים, לא אהיה בענף. הרעב קיים בי תמיד. העונה הזאת מיוחדת, סיימנו אותה ביוני. היה עומס, משחקים נגררו, שלושה בשבוע. הענף שלנו הוא לא ענף של מקצוענים, יש שחקנים שעובדים, סטודנטים. זה היה כמו כמה עונות ביחד. אנחנו כבר עם הפנים קדימה, לא עוצרים. בעונה הבאה נהיה יותר חזקים, אנחנו שומרים על 90 אחוז מהסגל. יש מה לצפות מרמה"ש גם בעונה הבאה, נסתער שוב על כל התארים".
