להיות פטריוט זה משהו שאף פעם לא נגמלים ממנו. תמיר דודי (26), קצין צה"ל שנפצע קשה בחרבות ברזל, חולם בימים אלה רק על דבר אחד: לעמוד על הפודיום באליפות העולם בגלישת גלים שתיערך בקליפורניה בנובמבר. להישיר מבט ולדעת שנגד כל הסיכויים הוא ניצח – אחרי שאיבד יד ועד היום נאבק בכאבי תופת ברגל.
דודי גולש כל חייו, אבל בגיל 18 יצא למכינה קדם־צבאית וצימצם את השהות במים. 7 באוקטובר תפס אותו כסגן בסיירת נח"ל שממתין ליציאה לקורס מ"פים. הוא נכנס עם הצוות שלו לקרבות בעוטף, שם נלחמו בשער הנגב ובמפלסים וחילצו פצועים מהנובה. "ביקשתי מהחיילים שמי שמפחד שירים את היד", הוא מספר. "לא חיכיתי לתשובה. אמרתי להם שזה לא הזמן לפחד. זה הזמן להציל חיים. ראינו את כל מה שלא צריך ועשינו את כל מה שכן צריך".
ב־16 בינואר 2024, בקרב בג'באליה, דודי וצוותו ניהלו קרב מול מחבלים שיצאו מפיר וניסו להפתיע אותם. "אלה היו 20 דקות של קרב קשה ו־20 שניות בערך של הישרדות כשאנחנו מול המחבלים פנים מול פנים, וכל הזמן הזה אני ממלמל לעצמי שאני יוצא מפה חי ויותר חשוב, דואג שכל הצוות שלי יחזור הביתה בשלום. זרקו עליי שלושה רימוני רסס וירו לי ברגל. שכבתי על הרצפה וראיתי שאני כולי מפורק, אבל למזלי הצוות שלי משך אותי אחורה והציל לי את החיים. לצידי נפצע קצין נוסף. הטיסו אותי לבית החולים הדסה עין כרם ולאורך התקופה עברתי 17 ניתוחים בישראל, בארה"ב ובאוסטריה, כשאני עם פגיעות עצביות קשות ברגל וביד ואני מבין שכבר לא אחזור לתפקוד מלא ועובר רכבת הרים רגשית ופיזית בידיעה שאיבדתי את העצמאות שלי.
מעורר השראה. תמיר דודי
(צילום: יובל חן)
"אחרי שנה וחצי של אשפוזים ושחרורים, וניסיונות להציל את רגל שמאל ואת יד ימין, חיפשתי משהו שינחם אותי. שיחזיר לי את התקווה. באחד הימים התקשרתי לחבר שלי שהוא מדריך גלישה ושאלתי אותו מה אפשר לעשות כדי שאחזור לגלוש. התשובה שקיבלתי הייתה: 'אתה לא בכיוון'. בכל הזמן הזה, כשהיד משותקת לגמרי ואני סובל מכאבי תופת, אני מקבל החלטה לבצע קטיעה של היד אחרי שכל חוות הדעת הרפואיות גורסות שאין מה לעשות כי היד לא תשתקם.
"אני טס לאוסטריה לבצע את הקטיעה. הרופא שם אומר לי 'אתה צריך אומץ'. היא התבצעה ב־30 בספטמבר, ערב יום הכיפורים. אני קם מהקטיעה כשכל המשפחה שלי בחוץ ואני מחייך. מאמין שיהיה בסדר ושאני אמצא את הדרך להגיע למקום טוב".
ומתי אתה חוזר לגלישה?
"אחרי שאני עובר את הקטיעה, הגעגוע והרצון לגלישה הופכים להיות יותר חזקים ובוערים בי ממש. אני נוסע לחוף המערבי בת"א ומנסה לחזור לגלוש, אבל לא מצליח לעמוד במים, שלא לדבר על לחתור. אני מנסה עוד פעם ועוד פעם ורואה שזה משתפר. אני מצליח לעשות את זה, בקושי, רחוק ממה שצריך אבל יש כיוון. מישהו שאל אותי איך אני גולש עם יד אחת, אז אמרתי לו שאני עושה הכל. לא עושה לעצמי הנחות. למדתי לאהוב את הגוף שלי מחדש".
חיפש בית, הקים בית
דודי שומע על מתחם סרף פארק טי.אל.וי, הכולל בריכה מיוחדת לגולשים. "כשהגעתי בפעם הראשונה, קיבלתי החלטה שאני לא נכנע לשום מוגבלות וחוזר לגלוש. אחד המאמנים במקום, דניאל סיגורה, אמר לי בצורה ברורה: "יש לך פוטנציאל להגיע מאוד רחוק, רק תתמיד". התחלתי להגיע 3־4 פעמים בשבוע למתחם ועבדתי כמה שיותר כדי להשתפר".
דודי הולך ומתמקצע, וטס למחנה אימונים בקליפורניה. "זו החלטה להפוך את הגלישה למרכז חיי. יש אינספור נפילות עם השאלה אם לקום בבוקר ולשם מה, והגלישה זו סיבה מצוינת להתחיל את היום. המים עבורי זה ריפוי, ואחרי שכמעט איבדתי את החיים אני נכנס למסע הזה בכל הכוח ועם מקסימום מיקוד ופוקוס".
במארס 2024, דודי, חולוני במקור, החל לחפש דירה בירושלים. "פירסמתי בפייסבוק, ופנתה אליי בחורה בשם נוב שהבטיחה לעזור לי למצוא בית", הוא מחייך. "חיפשנו בית ובסוף הקמנו בית. התאהבנו והתחתנו לפני שנה וארבעה חודשים. אני יכול להגיד שזה מקרה קלאסי של אהבה שאינה תלויה בדבר".
אחרי חמישה חודשים במחנה האימונים, אין איש מקצוע שלא רואה בדודי תקווה גדולה בענף (שנכון לעכשיו, עוד לא נכנס לתוכנית של המשחקים הפראלימפיים). חברת הלבשת הגלישה בילאבונג מאמצת אותו, כמו גם חברת ציוד הגלישה אולטרה וייב.
לקראת אליפות העולם הוא אומר: "אם הייתי צריך, הייתי יוצא עוד אלף פעם להילחם למען המדינה בלי לחשוב פעמיים. אני לא חושב שאהיה אלוף עולם בנובמבר, אבל אני רוצה לעמוד על הפודיום. לדעת שניצחתי. אחרי שאסמן 'וי' על המטרה הזו, אלך ללמוד פסיכולוגיה ובעזרת השם החלום הגדול הוא בקרוב להיות אבא".
