יש מי שמדבר.ת פמיניזם ויש מי שרצה פמיניזם: רייצ'ל אנטרקין (34) מעולם לא השתתפה בספורט תחרותי ביסודי ובתיכון במדיסון, אלבמה. היא פשוט לא חשבה שהיא טובה מספיק.
היא התחילה לרוץ במהלך לימודי התואר הראשון באוניברסיטת אלבמה ולא הפסיקה עד שקיבלה את תואר הדוקטורט ב־2016. היא רצה חצי מרתון ב־2010, ומרתון שלם שנה לאחר מכן, "ואחר כך הבנתי שאני פשוט טובה בזה, אז המשכתי לרוץ, עד שהעפלתי לדרגה של אי שפיות". בקיצור, היא הפכה לאולטרה־מרתוניסטית.
ב־2024, לאחר שכבשה הרים, מסלולים ושיאים בקטגוריית המאה מייל, וביססה את מעמדה כאחת האולטרה־מרתוניסטיות הבכירות בעולם, אנטרקין נרשמה בפעם הראשונה למרוץ "קוקודונה 250", מסלול אכזרי בתנאי המדבר של אריזונה עם מעברים קיצוניים מחום לקור על פני 407 קילומטר (קצת יותר מ־250 מייל, מכאן שם המרוץ), עם טיפוס מצטבר בתוואי הדרך בסך 12 קילומטר, ירידות מצטברות של 10.5 קילומטר, והנקודה הגבוהה ביותר במרוץ בגובה של 2,800 מטר. מדובר בתנאים אכזריים וקטלניים, שהשנה גזלו את חייה של אישה בשנות הארבעים לחייה שהתמוטטה ומתה במהלך המרוץ.
אנטרקין ניצחה במרוץ הראשון שלה בזמן של 73.31:25 שעות, חזרה על ההישג בשנה שעברה כשהיא שוברת את שיא המסלול לנשים (63.50:55 שעות), ובשבוע שעבר השלימה טרבל, רק שהפעם היא קבע תקדים כשהפכה לאישה הראשונה שסיימה ראשונה בין הגברים והנשים בזמן של 56.09:48 שעות, שיפור של שעתיים וחצי לשיא הגברים ושל 7 שעות ו־41 דקות לשיא הנשים שלה.
או במילים אחרות: אנטרקין שמרה לאורך כמעט יומיים וחצי של ריצה על קצב של שמונה דקות ו־15 שניות לקילומטר עם מהירות ממוצעת של 7.8 קמ"ש, תוך כדי שהיא ישנה רק 19 דקות במהלך כל המרוץ. השינה הראשונה, חמש דקות בתחנת סיוע, הייתה לאחר 320 קילומטר, והיו עוד שתי עצירות לתנומה על האדמה, כל אחת מהן למשך שבע דקות. צוות של שישה אנשים, ביניהם הוריה, ליווה אותה לאורך כל המרוץ ועזר לה לעמוד במטרה של אכילת 60 גרם פחמימות בשעה, דיאטה תזונתית שהתבססה על ג'לים, חטיפי אנרגיה והרבה פירה, האוכל האהוב עליה במהלך ריצה, גם בגלל שהיא לא צריכה לבזבז אנרגיה כשהיא אוכלת אותו.
רצה במשרה מלאה
"אתה מחפש ומוצא כל מיני דרכים כדי להישאר שפוי במהלך המרוץ ולמצוא דלק להמשיך לרוץ", היא סיפרה לאחר הניצחון ושבירת השיא, "ואני פשוט המשכתי לומר לעצמי את אותה מנטרה, ושוב ושוב, 'מישהו הולך לנצח במרוץ הזה, אז למה שזו לא תהיה אני?' אני אוהבת את המנטרה הזו כי היא עוזרת לי להתגבר על חוסר הביטחון והערעור העצמי על כמה אנחנו באמת טובות שקיימים אצלנו כנשים. זו מנטרה שעוזרת לי להתגבר על הקול שאומר לי שאין לי מה לנסות בכלל, כי אני לא מוכשרת מספיק. אתה יכול להגיד הרבה דברים שליליים ולבטל את עצמך, אבל אני החלטתי לבחור בגישה חיובית".
בחיים הנורמליים, עם שמונה שעות שינה ביממה על מיטה, אנטרקין נהגה לעבוד כפיזיותרפיסטית במרכז שיקום אונקולוגי בקולורדו, זאת אומרת שהיא נהגה לחזור לעבוד יום לאחר שסיימה לרוץ מאות קילומטרים. כעת היא כבר אולטרה־מרתוניסטית במשרה מלאה. עד להצלחות שלה בקוקודונה, היא הייתה צריכה לרוץ כדי לנהל קמפיינים של מימון המונים שישלמו על השיגעון שלה. "אני מכורה לריצה", היא אמרה בעבר בראיון, "כמובן שאת שואלת את עצמך כל הזמן למה אני צריכה להעמיד את הגוף והנפש והמוח שלי בסבל כזה, והתשובה היא שאני אוהבת לראות הרבה נופים ודרכים בזמן יחסית קצר, ובעיקר את הזמן הזה שבו את יכולה לבלות רק עם עצמך, ולגלות כל כך הרבה על מי שאת".
"הסתכלתי על הווידיאו של המרוץ", אמר קיליאן קורת', שהגיע שני וראשון בין הגברים, "ואני רואה שם את עצמי ממש מתקשה ואת רייצ'ל רצה בלי שום מאמץ, כאילו שהיא נהנית. אני לא אוהב להתייחס למה שהיא עושה לספורט ולמגדר הנשי, אני מעדיף להתייחס למה שהיא עושה לספורט באופן כללי ואיך שהיא דוחפת את הגבולות עבור כולנו". מי שמסתכל על הקליפים של הווידיאו מהריצה יכול לראות שם את אנטרקין בוכה לאורך כל מקטע הסיום של המרוץ, דמעות שהיו תערובת של הקלה לקראת הסיום והניצחון אבל גם דמעות סבל על העינוי הגופני שעברה.
לאחר שסיימה את המרוץ, אנטרקין ישנה שבע שעות וחצי, קמה והלכה לעודד את הרצים והרצות האחרים על המסלול. "כמעט בכל המקצועות הללו יש יתרון פיזי מובנה לגברים, ובגלל זה הזמנים שלהם יותר טובים", היא הסבירה את הניצחון והשיא שלה, "אבל במרוץ כזה יש גבול לחשיבות הפיזית, והרבה יותר משקל למצב המנטלי שלך ולצורה שבה את יכולה להתגבר על אתגרים ולחץ, ויכול להיות שזה מראה שבתחומים הללו נשים יכולות להיות שוות ואפילו טובות וחזקות יותר מגברים".
