הוא חי על הקצה - וכך גם הלך לעולמו. בתחילת החודש נהרג סרגיי שפיצין, תושב אשדוד בן 35 ואחד השמות הבולטים בסצנת הפארקור והאקסטרים בישראל. שפיצין, שנודע בכינוי "בודהה המקפץ", מצא את מותו במהלך רחיפה בעמק לאוטרברונן הדרמטי שבשווייץ, שם טייל בשבועות האחרונים.
שפיצין ידע לרתק את הקהל הצופים שלו ברשתות בזכות סרטונים שבהם תיעד פעלולי אקסטרים, קפיצות בין בניינים, היתלות על מנופים ורחיפות מגובה רב. במהלך שהותו בשווייץ יצא שפיצין לרחיפה נוספת, אך לאחר שלא שב לחדרו במלון ולא יצר קשר, חבריו ומשפחתו הודיעו על היעדרותו. לאחר שעות ארוכות נמצאה גופתו באזור הרחיפה ובימים האחרונים עלו ממצאים כי המצנח ששימש את שפיצין לא נפתח. הוא הובא למנוחות בישראל בשבוע שעבר, משאיר אחריו הורים, אישה ובת חורגת.
"סרגיי נולד עם הצורך לאקשן", מספרת קטי, אימו, "הוא תמיד היה עקשן, יודע לעמוד על שלו. הוא עבר הרבה דברים לא קלים בחיים, משברים, ואני למדתי יחד איתו, לתמוך בו. לא תמיד היה לי את הידע הזה מה לעשות, אבל הוא היה צריך את הגב שלי, שירגיש שאני מאחוריו. הוא התחיל מפארקור אחרי שהוא חיפש את עצמו בחיים, חיפש בילדות וההתבגרות. כשהיה בן 18 הוא צפה בסרטונים ביוטיוב של פארקור והבין שזה מה שהוא רוצה. לא היה לו רקע פיזי לכך, אבל הוא תפס כל דבר שהוא נגע בו מהרגע הראשון".
פיצין עסק בענפים כמו סנובורד וסקייטבורד לפני, אולם התחלה של ענף חדש לגמרי בגיל מאוחר שכזה יכול היה להיות אתגר עבורו. הפארקור, שמכיל בתוכו התעמלות ואקרובטיקה, מצריך סוג אחר של אימונים, ושפיצין הצטרף לחוג מלא בילדים כדי לרכוש את היכולות החסרות. "אמרו לו שאתה גדול, מבוגר לדבר הזה. הוא רצה. קיבלו אותו, והוא התאמן עם ילדים קטנים. זה לא הפריע לו", משחזרת קטי. "הוא הקפיד על האימונים, נפל, קם, טראומות, שבר איברים, אבל לא הפסיק. הוא היה המורה של הילדים בפארקור, לא רק מבחינת אימונים, פילוסופית. הוא העביר להם מסרים שהם אומרים שבזכותו הם נמצאים איפה שהם עכשיו. הם לא ברחוב, הם מאמנים. אני זוכרת שהוא סיפר כשניגשו אליו ילדים שיעזור להם. הבנתי שהם מרגישים שהוא יכול לתת להם. הילדים האלה קיבלו ממנו השראה של לחיות עכשיו, לעשות את המקסימום ולעשות את מה שאתם אוהבים. תעשו היום, תחיו היום, מחר יכול להיות שלא יבוא. הוא השתדל לחיות ככה, לא השאיר כלום למחר".ש
"כשהיה בן 18 הוא צפה בסרטונים ביוטיוב של פארקור והבין שזה מה שהוא רוצה. לא היה לו רקע פיזי לכך, אבל הוא תפס כל דבר שהוא נגע בו מהרגע הראשון".
"הוא עשה את זה, הוא הגשים את המוטו שלו", אומרת האם. "רק עכשיו אני מגלה שלא הכרתי כל כך את הבן שלו בהרבה מאוד צדדים. חשבתי שאני מכירה אותו טוב מאוד. כל בן אדם שמתחיל לספר דברים אני אומרת 'וואו, זה הילד שלי?'. זה עולם חדש בשבילי גם. אני כל כך גאה בסרגיי שהוא הגשים את החלום שלו. הוא השאיר חותם בלב של כל כך הרבה אנשים".
"אדם שידע לקחת הכל באיזי"
"סרגיי נתן השראה לכמות עצומה של אנשים. הכרתי אותו לפני 15 שנים באיזה מתחם ספורט של סלטות, אני הייתי מתאמן עם קבוצה והוא היה אחראי על אימונים", מספר מישה ליאון, אחד מחבריו של שפיצין. "משם התחילה ידידות מופלאה. פגשתי את סרגיי לאורך החיים באירועים, באימונים. פגשתי אדם מוכשר ברמה גבוהה מאוד. הוא תמיד אהב ספורט, אוהב את מה שהוא עושה, אוהב את החיים. הוא ידע לקחת הכל איזי, היה מאוד כיפי, אוהב קעקועים. היה לנו כינוי שסחבנו רק אני והוא בארץ. היה כתוב לו על החזה 'BIG SMOKE' וגם לי יש את זה על היד".
"לפני שש שנים נפצעתי בעמוד השדרה מאוד חזק, וסרגיי היה אחד האנשים שהגיע אלי עד לצפון מאשדוד. הוא דאג לי, הביא לי כסף, אוכל, ישב איתי יומיים. היו לנו שיחות מאוד עמוקות. הוא תמיד אמר שאם יקרה לו משהו הוא ישמח שזה יקרה בעת מעשה. סרגיי הוא אגדה, לקח את האקסטרים לרמה גבוהה יותר. איבדנו אדם שהוא אגדה".
יעקב אביב, חבר נוסף של שפיצין, היה בעבר יו"ר איגוד הצנחנים הישראלי. "קהילת הצנחנים מאוד קטנה בארץ, יש פה פחות מאלף. תמיד יש נטייה לעבור לאקסטרים מהבייס, והמדריכים מזהירים. סרגיי בחור אמיץ, תמיד תמיד חייך, אומר שלום, עובר אחד אחד וצוחק עם כולם. היה מאוד הרפתקן, מאוד חביב על כולם. באיזשהו שלב, לקראת הסוף שלו, הוא די התבודד עם הצניחה. הוא שבר שלוש חוליות בגב, נקע את הרגל לפני, והוא חזר לצנוח בקטע אגרסיבי. בשווייץ, המקום בו הוא נהרג, זה מקום קיצוני. לא סתם קוראים למקום הזה 'עמק המוות', זה מקום ידוע לשמצה, מתו שם עשרות צנחנים".
"מהר מאוד הגיעה הבשורה הקשה"
"רוב צנחני האקסטרים מחפשים את האתגר הבא וסומכים על היכולת שלך ברגעים השנייה של הצניחה, הרוב עושים את זה בשביל הנשמה", אומר אביב. "ברגע שאתה עושה את זה בשביל האינסטגרם והתגובות, זה פחות לנשמה האישית, אלא לספק תוכן למי שעוקב אחריך. לנסוע ל-'עמק המוות' זה שם דבר. ראיתי את זה עם צנחנים אחרים ואמרנו 'איזה משוגע מה הוא עושה את זה'. מהר מאוד הגיעה הבשורה הרעה. התחום הזה לא נועד בשביל לייצר תוכן, אלא כדי להביא את האדם למקום הכי מטורף שהוא יכול- תחת שליטה. זה עצוב, סרגיי חבר מאוד יקר. הגישה שלו תחסר וכל הרוח שהוא היה מביא איתו".
בחייו האישיים בבית שפיצין היה שונה לגמרי מהחיים מלאי האתגר שבחוץ. הוא התחתן עם נאדיה, אותה הכיר דרך הפייסבוק. השניים בהתחלה גרו במדינות שונות, היא במוסקבה והוא פה. לפני שלוש שנים השניים נישאו ובינואר האחרון היא ובתה עברו לגור בישראל. "הם לא הספיקו כלום, היו להם תוכניות", משתפת קטי. "בבית הוא היה אוהב אור עמום, להרגיע את האנרגיות, זה היה המקום. הוא היה בעל אוהב מאוד. לילדה יש אבא ביולוגי, אבל הוא לא נמצא בחיים שלה, וסרגיי היה כמו אבא בשבילה. זאת מכה קשה בשביל הילדה, בת 14. הוא כל כך אהב אותה, דברים שלא הרשה לעצמו לאכול, שטויות כאלה, רק לה היה מיותר. הוא היה מפנק אותה. הייתה להם מערכת יחסים מיוחדת רק שלהם. נאדיה והוא לא הספיקו להביא ילדים משלהם לעולם. הוא הספיק להיות אבא ואני שמחה על זה".
לאישה והבת יש אשרה לישראל רק לעוד חצי שנה, וקטי רוצה מאוד שהשתיים יישארו בארץ, וגם הן מעוניינות להשתקע כאן. היא עדיין בודקת מה ניתן לעשות כדי לגרום לדבר לקרות.
קטי מעידה שבנה אהב מאוד את הטבע, והוא גידל בילדותו כל חית מחמד אפשרית עד שהחליט שמקומן של החיות מחוץ לקירות הדירה. במקום, הוא עבר לגדל צמחים, טיפח גינה. "הוא עשה את זה תוך כדי שהוא עובד בשתי עבודות. הגינה הייתה כמו מקום בשבילו, מקום שהיא שלו. הוא קיבל את החזרה לטבע ממש במלואה. אני גאה בו. הוא כל כך רצה לעוף, זה היה החלום שלו. אלוהים שמע אותו ונתן לו כנפיים של מלאך עכשיו. הוא חופשי, לא תלוי בשום מצנח, עף איפה שהוא רוצה. אני מרגישה שהוא שומר עלינו".
