אין ניצחון מובן מאליו עבור נבחרת ישראל. זה הלוקסוס הבודד לנבחרת מעוטת רגעי שיא - לקום בבוקר זה הישג. גם לפרק 0:4 את מולדובה בחוץ. עשרות שנים הנבחרת עובדת קשה כדי להוביל לכך שאפילו עליונות על הנבחרת המדורגת במקום ה-154 בדירוג פיפ"א, שני מקומות מעל תימן, תהיה ראויה לציון.
קשה להאמין שזה יהיה ההרכב שיפתח ביום שני מול איטליה, ובצדק. קישור שבו אליאל פרץ (הנהדר בפני עצמו) הוא הסמן האחורי מתאים ליריבות שעבורן ישראל היא סוג של איטליה. את התפקיד הזה - של הפייבוריטית המוחלטת - ישראל גילמה היטב מול מולדובה. עוד לפני הביצוע ודריסתה של מולדובה בפועל, הייתה הכוונה לדרוס את מולדובה - לא עניין של מה בכך. רן בן שמעון ראוי למחמאות על כך שניצל במלואה את ההזדמנות של הנבחרת שלו להרגיש כמו אלפא. דור פרץ, דן ביטון, אוסקר גלוך, מנור סולומון ותאי בריבו על המגרש בו זמנית? כאשר יש אפשרות לכך, זו חובה. רבים מקודמיו של בן שמעון לא היו אמיצים מספיק לשם כך. חשש משתק מביקורת, ואולי חוסר אמון מושרש ביכולותיו של השחקן הישראלי, הובילו לכך שבחרו כמעט תמיד באופציה המסוגרת, בצמצום האפשרויות ולא בריבוין. אין הרבה כישרון בנבחרת ישראל, אבל מזה שיש אסור להתעלם. לעלות כך מול איטליה, ללא קשר 6 טבעי, תהיה הפקרות. לא לעלות כך מול מולדובה - פספוס הזדמנות.
בן שמעון הפגין פרגמטיות ראויה גם בבחירת ההרכב. מצד אחד, הוא שמר אמונים לשחקנים שלא בדיוק נמצאים בכושר שמצדיק את החולצה - אלי דסה נטול הקבוצה, עידן נחמיאס שאפילו לא נרשם לסגל של לודוגורץ לאירופה - כי נבחרת זקוקה לעוגנים ומאמן זכאי לכך שיהיו לו שחקנים מועדפים; מצד שני, הוא עשה התאמות מתבקשות, ראה דור פרץ וסתיו למקין שתפסו את המקום של מוחמד אבו פאני ורז שלמה שמעמדם נשחק בפרנצווארוש ומכבי ת"א בהתאמה, ואשר היו ממוסמרים להרכב במשחקים הקודמים.
ההפסד לנורבגיה והניצחון של זו על איטליה חיסל את הסיכוי הקלוש ממילא להעפיל למונדיאל, אבל משהו בכל זאת ניתן להפיק מקמפיין הבזק הזה, שיסתיים באמצע נובמבר - רגעים קטנים כמו אלו אתמול בקישינב בהם הנבחרת הייתה הכי טובה שהיא יכולה להיות. לא הישג לא מציאותי של פעם בחיים כמו הניצחון ההוא בפארק דה פראנס, אלא כזה שראוי וצריך לשאוף לו - מיצוי הפוטנציאל הקיים. את השאיפה לשפיות שאי אפשר להגשים בתחומים אחרים, הגשימה אמש נבחרת ישראל.
