בטוויטר מסתובב כבר כמה שנים שרשור משעשע מאוד, גם אם מעט אכזרי, שנקרא "ראסל ווסטברוק נגד טבעות ה-NBA".
לכתבות נוספות במדור "זריקה מבחוץ"
הוא כולל מצבור קליפים שבהם תוקף ווסטברוק את הסל בשצף-קצף אופייני, ושוב ושוב הכדור פוגע בטבעת. לכל שחקן NBA, גם לטובים ביותר, יש בארכיון כמה החטאות, פספוסים ורגעים מביכים אחרים, אבל ספק אם מישהו מהם יכול לאכלס שרשור כזה לאורך שנים. יותר מכך, כמעט כל הפגזה כזו של הטבעת מגיעה כמה שניות אחרי שווסטברוק עשה את אחת מאותן פעולות שהפכו אותו לאחד השחקנים האטרקטיביים של המאה ה-21: הוריד ריבאונד מהשמיים, חטף כדור, עבר את המגרש במהירות יוסיין בולטית. ובסוף - רק טבעת.
לפעמים קל לשכוח כי לראסל ווסטברוק יש קריירת NBA ש-99 אחוז מהשחקנים יכולים רק לחלום עליה: הוא היה ה-MVP של העונה, הוא היה תשע פעמים בחמישיות העונה, הוא היה פעמיים ה-MVP של האולסטאר, פעמיים מלך הסלים, יש לו מדליית זהב אולימפית, ועל הדרך גם הכי הרבה טריפל-דאבלים בהיסטוריה. הוא אתלט בלתי נתפס גם בקנה המידה של ה-NBA, יש לו לב ענק והוא בחור טוב.
הוא עושה הכל: קולע, מוסר, לוקח ריבאונדים, משחק תמיד בהילוך חמישי, יכול לסיים עונה עם שורה סטטיסטית של 28 נקודות, 12 אסיסטים ו-11 ריבאונדים - ואיכשהו הפגמים שלו מאפילים על הכל. איכשהו, הוא הפך לשחקן הכי שנוי במחלוקת בליגה.
לא בנוי להיות כינור שלישי
בשבוע שעבר הושיב מאמן הלייקרס פרנק ווגל את ווסטברוק על הספסל בדקות האחרונות של ההפסד 111:104 לאינדיאנה. דיאנדרה ג'ורדן נאלץ להפעיל את כל כוחו המרשים כדי למנוע מווסטברוק לרדת לחדר ההלבשה לפני סוף המשחק. השמועות על הטרייד המתקרב החלו לעוף לכל עבר. למחרת נפגש ווסטברוק לשיחה בת שעתיים עם הג'נרל מנג'ר רוב פאלינקה. דרמה, דרמה, דרמה.
הדבר הכי מפתיע בסיטואציה הזו, זה עד כמה היא לא מפתיעה. הרי זה לא מקרי שהלייקרס היא הקבוצה הרביעית של ווסטברוק בארבע שנים. כמו שקורה להרבה שחקנים שהיו MVP חד-פעמיים וחצו את גיל 30, ראס התחיל לחשוש שהוא אף פעם לא יזכה באליפות. אף אחד מהשחקנים האלה לא חושב שהבעיה אצלו, לפחות לא כלפי חוץ, ולכן הם פשוט עוברים מקבוצה לקבוצה כדי לחפש טבעת. ככל שחולפות השנים וזה לא קורה, ההכחשה רק גדלה. בוודאי אצל ווסטברוק, שלא חשוב כמה פעמים החטיא, עדיין לא תהיה לו בעיה לקחת שלשה מתשעה מטרים כשהקבוצה שלו מפגרת בנקודה 17 שניות לסיום.
הלייקרס עשו מאמץ גדול כדי לפנות מקום לחוזה הגדול שווסטברוק מביא איתו לכל קבוצה מאז חתם עליו עוד באוקלהומה ב-2018. הוא מרוויח השנה 44.2 מיליון דולר ויש לו אופציית שחקן של 47 מיליון לעונה הבאה. יחד עם לברון ג'יימס ואנתוני דייויס, הלייקרס מחזיקים שלושה שחקנים עם חוזי מקסימום, ואין להם אוויר לכמעט שום דבר אחר.
לברון, ביושבו כמנג'ר בפועל, העדיף את ווסטברוק ואת החוזה האולטרה-מוגזם שלו על פני דמאר דרוזן, שהיה מוכן לבוא בקיץ ללוס-אנג'לס תמורת כיסא-ים מתקפל בחוף סנטה מוניקה. הבחירה בווסטברוק גם לא הותירה מקום מתחת לתקרת השכר עבור אלכס קארוסו, הדבק המשובח והאהוב על המגרש ובחדר ההלבשה.
השיבה הביתה, ללוס-אנג'לס, אמורה הייתה לפתור משהו מהבלגן האינסופי ששורר בין האונות של ווסטברוק. בגיל 33, עם חיים מאושרים ומאוזנים מחוץ למגרש, הוא גם חזר הביתה וגם הגיע לסיטואציה שבה ידע כי לא כל האחריות תיפול עליו.
הרבה לחץ אמור היה לרדת מהכתפיים, אבל ווסטברוק לא באמת בנוי להיות כינור שלישי, ואין דבר כזה "לשחק בלי לחץ" כשאתה בקבוצה של לברון ג'יימס. בקבוצה של לברון ג'יימס כולם נמצאים במבחן יומיומי כדי להצדיק את הבחירה שלו בהם. לברון נותן בגיל 37 את אחת העונות האישיות הטובות בקריירה שלו, ואין לו זמן לבזבז.
בסך הכל המספרים של ווסטברוק עד כה לא רעים. 18.5 נקודות, 8.0 ריבאונדים ו-7.7 אסיסטים, ואחוזי הקליעה המושמצים שלו למעשה יותר טובים בינתיים משל סטף קרי (43.8 לעומת 41.6). כמו כמעט בכל קבוצה, גם כאן החברים שלו אוהבים אותו. אבל כשאתה מביא את ראסל ווסטברוק, אתה מביא גם את מי שהשיג פעם 42 טריפל-דאבלים בעונה אחת, וגם את מי שיש לו את אחוז הקליעה הגרוע בהיסטוריה של שחקנים עם יותר מ-2,500 זריקות ב-NBA.
מקומו של ווסטברוק בהיכל התהילה מובטח כמובן, אבל אפילו הדרך הספקטקולרית שבה עשה זאת הפכה שנויה במחלוקת. בארבע משש העונות האחרונות הוא סיים עם ממוצע של טריפל-דאבל. ממוצע. צריך לקחת צעד אחורה כדי להעריך באמת את גודל הכישרון הנדרש כדי לעשות דבר כזה.
הבעיה היא שהטריפל-דאבלים האלה לא הובילו את הקבוצות שלו לשום מקום, ועם השנים נדמה כי ווסטברוק משחק בשביל הסטטיסטיקה. וכך, באופן מעט אבסורדי, הוא הוזיל את כל מהות הטריפל-דאבל. בעונה שעברה, בוושינגטון, עבר ווסטברוק את אוסקר רוברטסון כשחקן עם הכי הרבה טריפל-דאבלים בהיסטוריה. זה לא קיבל אפילו עשרה אחוז מההייפ שהיה העונה סביב שיא השלשות של סטף קרי.
הראש ניצח את הגוף
לפני כמה שנים, עוד כששיחק באוקלהומה סיטי, נכנס ווסטברוק למה שהיה בית הקפה השכונתי שלי בלוס-אנג'לס, קרוב מאוד לאוניברסיטת UCLA שבה צמח להיות חצי כדורסלן-חצי חייזר. הוא עמד בתור לבראנץ' של יום ראשון, וכולם מסביב הפסיקו לנשום. פחות בגלל זהותו - בכל זאת, לוס-אנג'לס, את סתם הולכת ברחוב והריאות מתמלאות באבק כוכבים - ויותר בגלל איך שהוא נראה. פסל של אל יווני שחור.
כשווסטברוק יצא מ-UCLA אמרו הסקאוטים שהדבר היחיד שיכול לעצור אותו זה הראש שלו, כי את כל החלקים האחרים של הגוף ה-NBA לא ראתה כמעט מעולם. 14 שנה אחרי, כבר די ברור שהראש ניצח. ווסטברוק אולי חושב שהוא נולד להיות אלוף, ואולי גם מגיע לו להיות אלוף, אבל החיים לא הוגנים והוא נראה ונשמע שלם עם עצמו בכל מקרה. "השמש תזרח מחר, אני זוכה לראות את הפנים של הילדים שלי כל יום, אני מאושר", אמר בשבוע שעבר. צודק.
