אוהדי ארסנל ספגו את המהלומות בהדרגה, אולי בצורה כזו שמטשטשת לאט-לאט את הכאב ומשכיחה את מה שקרה קודם לכן, לפני שההידרדרות החלה. אחרי ההעפלה לגמר ליגת האלופות ב-2006, הם התרגלו לכך שהקבוצה נעצרת מעט לפני כן. החל מ-2011, התותחנים נכנסו לרצף של שבע הדחות רצופות בשמינית גמר הצ'מפיונס. הצעד הבא היה פרידה מהמפעל בתום 19 עונות רצופות ומעבר להשתתפות קבועה בליגה האירופית בארבע השנים האחרונות. העונה הנוכחית כבר הציבה את הקהל בעמדה שלא זכר - בלי כדורגל אירופי, לראשונה מאז 1995/96.
הפסימיים שאלו את עצמם לאן עוד זה יכול להידרדר. האופטימיים אמרו לעצמם שגרוע מזה כבר לא יכול להיות. הפסימיים צעקו "אמרנו לכם" כאשר ארסנל פתחה את העונה בשלושה הפסדים (כולל חמישייה ממנצ'סטר סיטי) והפרש שערים של 9:0 שהציבו אותה במקום האחרון. האופטימיים חיכו בשקט וניצחו. אולי זה שינוי התפישה מבחינת הסגל, אולי הסבלנות כלפי המנג'ר מיקל ארטטה או בכלל הרגליים הטריות שנאבקות רק בזירה המקומית ונהנות מלו"ז פנוי מתמיד. השורה התחתונה היא שארסנל עומדת לחזור לאירופה מהדלת הראשית, ונמצאת מרחק נגיעה מהבטחת מקום בליגת האלופות בעונה הבאה.
שלושה מחזורים לסיום, ארסנל מדורגת רביעית ביתרון של ארבע נקודות על טוטנהאם החמישית ובפיגור ארבע נקודות מצ'לסי שמעליה. הערב היא תתארח לדרבי ענק אצל התרנגולים של אנטוניו קונטה, ויכולה לסיים את המשחק עם מקום מובטח בצ'מפיונס. זה לא דבר של מה בכך עבור מועדון, מפואר ככל שיהיה, שדורג בשנתיים האחרונות במקום השמיני בפרמייר-ליג וכבר מזמן לא נחשב כאיום אמיתי על הטוענות לכתר.
בלי שמות נוצצים
עבור אוהדי ארסנל, כאמור, זה קרה בצורה עקבית של גלישה במדרון, אבל אוהדים אחרים של כדורגל אירופי מביטים אחורה בתדהמה כשהם מסתכלים על הקבוצה בפרספקטיבה כוללת יותר. המכורים למשחק עוד זוכרים את ארסנל המושלמת של ארסן ונגר, ששיחקה את הכדורגל הטוב בעולם וזכתה בשתי אליפויות בתחילת שנות האלפיים, האחרונה שבהן בעונה ללא הפסדים. אבל אז הם מביטים וקולטים כמה זמן עבר. זה קרה ב־2003/04, יובלות במונחי כדורגל.
מאז, היא בילתה את רוב זמנה בשולי הרביעייה הראשונה, ובזמן שמועדונים עשירים אחרים שינו את החוקים עם השקעות אדירות ברכש, ארסנל התעקשה לחפש מציאות צעירות - וגם כאשר פתחה את הארנק היא בדרך כלל ביצעה מהלך שגוי. הקבוצה החדשנית ביותר בנקודה מסוימת הפכה לקפואה, נגררת וחסרת זהות.
נראה היה שהסוף של ארטטה (40) במועדון קרוב. המנג'ר הספרדי היה תותחן אגדי בימיו על המגרש, ואחרי שהציב את עצמו בעמדה של מאמן מבוקש לאחר ששימש כעוזרו של פפ גווארדיולה בסיטי ושאב ממנו ידע והשראה, ארסנל ניצחה במאבק על שירותיו והחזירה אותו למועדון ב-2019, מעט אחרי מינויו כמנהל מקצועי של אדו הברזילאי, עוד כוכב עבר של הקבוצה.
ארטטה אמנם הביא שני תארים - הגביע האנגלי בחצי העונה בה הצטרף ולאחר מכן מגן הקהילה - אבל היכולת בליגה ובאירופה הייתה רחוקה מאוד מהנדרש מקבוצה כזו. בפרמייר-ליג היא צפה מעט מעל החצי התחתון, ואיש כבר אינו זוכר שהגיע לחצי גמר הליגה האירופית בעונה שעברה. יחד עם הפתיחה המזעזעת הקיץ, היה קשה לראות את הפרויקט הולך למקומות טובים, למרות האהבה האדירה כלפי הספרדי ביציעים. שמות חדשים כבר עלו כמועמדים להחליפו, כמו מאמן נבחרת ברזיל צ'יצ'י.
יותר מכך, רק אותם אופטימיים האמינו שהמהלכים בשוק ההעברות יצליחו. בשל הצורך בחיזוק הגנתי, ארסנל נכנעה לדרישות הגבוהות ושילמה לברייטון 55 מיליון יורו עבור הבלם בן ווייט (24). הקהל שקיווה לראות שמות נוצצים נוחתים במועדון הביט בהלם איך לווייט מצטרפים הבלם היפני טאקהירו טומיאסו, המגן הפורטוגלי נונו טבארס, הקשר הבלגי אלברט סמבי לוקונגה והשוער ארון רמסדייל שהגיע אחרי ירידה עם שפילד יונייטד. הסכום הכולל היה 150 מיליון יורו עבור שחקנים שאף אוהד לא ידע לומר מאיפה נרכשו, כשהבונוס היחיד הוא מרטין אודגור שעבר לצמיתות אחרי תקופת השאלה מוצלחת מריאל מדריד.
תנועת הנוער
רק שארטטה ואדו הבינו משהו שוונגר שכח בשנותיו האחרונות במועדון, ושיורשו אונאי אמרי נכשל בביצועו: זה לא השם או תג המחיר, זו מידת ההתאמה לקבוצה ולסגנון והמחויבות. לחלק הראשון אחראים הסקאוטים, לשני שחקני הנוער.
ארסנל מעולם לא הפסיקה לייצר שחקני בית איכותיים, אבל שכחה להשתמש בהם. השיטה הייתה קבועה: ציפיות גבוהות, ייבוש על הספסל, השאלה לקבוצה קטנה, עזיבה רשמית. זה מה שקרה הקיץ עם ג'ו ווילוק, קשר התקפי פנטסטי שנמכר לניוקאסל אחרי שראה שלא יקבל הזדמנות ראויה. ארטטה ערך כמה התאמות אחרי מחזורי הפתיחה, והתוצאה היא ששלושת הכובשים המובילים שלה העונה עלו מהנוער: בוקאיו סאקה שתפס מקום בהרכב נבחרת אנגליה, אמיל סמית'-רואו שהיה בסכנת הימחקות מהרוטציה לפני שניצל את הצ'אנס הגדול הראשון שקיבל מתוך חוסר ברירה והפך לאחד ממנהיגי הקבוצה ואולי לשחקן העונה שלה, ואדי אנקטיה, חלוץ נפלא בן 22 שעלה לבוגרים כבר בגיל 17 ומאז התמחה במחיאות כפיים מהספסל. בחודש האחרון הוא הסקורר החם ביותר של ארטטה.
ואותם שחקני רכש שהזכרנו? ווייט השתפר ככל שהתקדמה העונה, רמסדייל הוא בינגו שמועמד לתפקיד השוער הראשון של נבחרת אנגליה והקהל משתגע על טומיאסו האגרסיבי שבא בלי אגו ונלחם עבור החברים. שחקנים מאכזבים ומתבגרים כמו דויד לואיז, וויליאן וקאלום צ'יימברס עזבו, ארטטה ויתר על הנוכחות הרעילה של פייר־אמריק אובמיאנג שיצר לו יותר מדי בעיות בחדר ההלבשה ובתקשורת, והתוצאה היא שארסנל קבוצה הרבה יותר בריאה ומחוברת, כזו שמיישמת את הכדורגל ההתקפי של ארטטה וזורעת הרס מהאגפים, למרות שלא כל ילד יכול לזהות את השמות והפרצופים בהרכב.
הסגל של ארטטה עדיין מלא בפריטים מאוסף הטעויות הקשות, מתנת מוזיאון ארסנל לדורותיה. הרכש היקר בתולדות המועדון, החלוץ ניקולה פפה שהגיע לפני שלוש שנים מליל עבור 80 מיליון יורו, הוא אחד הפלופים הגדולים בהיסטוריית הכדורגל. השנה, למשל, תרם רק שלושה שערים בכל המסגרות. ביום ראשון, בניצחון 1:2 על לידס, הוא חטף מול המצלמות צרחות מעוזר המאמן אלברט סטאובנברג אחרי שלא ניצל הזדמנות מול שער ריק. אבל מצוין שפפה שם, בתור תזכורת למקבלי ההחלטות. אלה שנגררו לשלם עשרות מיליונים על שמות חמים בשוק ולא עצרו לחשוב על ההשתלבות וההשפעה שלהם על המועדון.
מודל פפ או וריאנט סולשיאר
אחרי ארבעה ניצחונות רצופים שביססו את ארסנל במקום הרביעי, הבלם רוב הולדינג אמר השבוע: "מהרגע בו ארטטה הגיע חל שינוי במנטליות של השחקנים ובחיבור לאוהדים. זו הסיבה שידענו להתאושש גם אחרי רצפים לא טובים של תוצאות". גם הבוסים מרגישים כך, ובסוף השבוע המנג'ר חתם על חוזה חדש עד 2025.
אבל חשוב לזכור שאופק ההתקדמות לא ברור: מנג'ר ווסטהאם דייויד מויס התעקש כי ארסנל נהנתה העונה מיתרון על פני שאר היריבות במאבק על הצ'מפיונס בזכות העובדה שלא שיחקה באירופה, משהו שישתנה בעונה הבאה; הסגל חסר ניסיון ברמות הגבוהות ביותר ודרוש חיזוק (שמו של ראחים סטרלינג, שמחובר מאוד לארטטה מהימים בסיטי, עלה על הפרק); ויותר מהכל, ארסנל איבדה מהמעמד שלה בצמרת הקבוצות העולמית, כך שהענקיות ששולטות היום בשוק כבר שמו עין על שחקנים שעשו קפיצה בלונדון העונה, ועשויות לפתות אותם לעזוב. ברצלונה, למשל, מעוניינת בבלם הברזילאי גבריאל. זה יהיה קיץ מעניין מאוד במועדון, כזה שיכול להחזיר אותו אחורה או, אם ינוהל נכון, להוביל לצעד הבא בחזרה לטופ.
קיימת גם סכנה גדולה שארטטה יתברר כווריאנט של אולה-גונאר סולשיאר. ארסנל ומנצ'סטר יונייטד דומות בכך שנקלעו למצוקה אחרי העזיבה של מנג'רים מיתולוגיים בדמות ונגר ואלכס פרגוסון, ולא ממש חזרו לעצמן מאז (למעשה, ארסנל כבר החלה לשקוע בסיום דרכו של ונגר). אחד הפתרונות בשני המקרים היה מינוי של מנג'ר שמזוהה עם המועדון, וסולשיאר הפגין ניצוצות בתקופה ביונייטד, אך לבסוף נכשל ושילם את המחיר. ארטטה מוערך יותר מאשר הנורווגי בגזרה המקצועית, אבל גם כאן ישנם רבים שעדיין לא השתכנעו בכך שהוא ישנה את פני הקבוצה בטווח הארוך.
אבל זו כבר ארסנל אחרת. כמיטב המסורת של פפ וארטטה, היא אוהבת לשלוט בכדור כמה שיותר, להיות היוזמת ולתקוף עם שחקנים רבים. ברצף הנוכחי צ'לסי ספגה ממנה רביעייה ומנצ'סטר יונייטד שלישייה. זה תהליך מורכב, ארוך, מלא בחוסר ודאות, אבל התותחנים של היום, יותר מכל גרסה אחרת ב־15 השנים האחרונות, נותנים לקהל שלהם את אותה תחושה של פעם, שמשהו מיוחד עומד לקרות.
