הניצחון הנהדר של הפועל ת"א על פריז אתמול (שישי) היה אקורד הסיום של שבוע שבו שתי הישראליות שיחקו שני משחקים כל אחת, ונתן כנראה תמונה די מדויקת על מצבן. הפועל סיימה את השבוע הזה עם שני ניצחונות והתייצבה בצמרת היורוליג עם מאזן 1:4. אין משחקים קלים ביורוליג, וגם הניצחון שלה על ולנסיה לא הגיע אחרי טיול, אבל המשחק מול פריז היה סיפור אחר לגמרי (וכה מהנה לצפייה). מצד אחד, זו קבוצה שהפועל בנויה מצוין לשחק נגדה כי אין אצלה כמעט משחק עם הגב לסל ולכן אין בעיה לשחק מולה עם איש וויינרייט בעמדה מספר 4.
מצד שני יש כל כך הרבה גורמים שהופכים אותה לסיוט: היא לוחצת על כל המגרש, רצה בטירוף, אתלטית, וכולם שם קלעים. זו קבוצה שכופה המון איבודי כדור על היריבות ולוקחת ריבאונד התקפה בכמויות מסחריות. מכבי ת"א הייתה ממש חסרת אונים מול השיטה הזאת, שלא דומה לכדורסל שמשחקת אף קבוצה אחרת במפעל. אבל כוח העל של הפועל הוא שיש לה בגרות כמעט לא מובנת, שמאפשרת לה להתמודד עם כל דבר שזורקים לעברה. זה אירוע די לא ברור כי מדובר בקבוצה שזו עונתה הראשונה ביורוליג, לא משחקת בבית, ולמרות שהיא מאוד עמוקה, יש לה סגל לא מושלם והיא צריכה לחפות באופן כמעט קבוע על מגרעותיה, למשל נחיתות בגובה.
אז אפשר להגיד "טוב, מה עונה ראשונה, יש שם שחקנים כמו ואסיליה מיציץ', אלייז'ה בראיינט, דן אוטורו וג'ונתן מוטלי שכבר היו ביורוליג ויש להם ניסיון". אבל מי שהביאו את הניצחון מול פריז היו דווקא ארבעה מחליפים ששיחקו לצד אוטורו עוד מהרבע השלישי ועד כמה שניות לסיום המשחק: תומר גינת, טיילר אניס, קולין מלקולם ואנטוניו בלייקני. הם אלה שהחזירו את הקבוצה מפיגור לאחר פתיחה לא טובה של המחצית. אלה לא שחקני יורוליג מנוסים, אבל דימיטריס איטודיס נתן להם להרגיש ככאלה. מאמנים מעטים היו משאירים על הספסל את הכוכבים שלהם בכל הרבע הרביעי, ועוד אחד כמו מיצ'יץ', רק כי למחליפים יש יום טוב. הרוב היו נשברים שלוש-ארבע דקות לסיום, אם לא קודם לכן, בעיקר במשחק כל כך צמוד שברור כי יוכרע בסל לפה או לשם.
אבל איטודיס נתן בהם אמון. הוא שלח אתמול מסר לכל העשירייה הפותחת שלו: הקרב על הדקות במגרש פתוח לכולכם באופן שוויוני. גם אם הוא היה מפסיד, בטווח הארוך זה היה שווה לו לדעתי. ככה בונים קבוצה. אבל כשמנצחים בשיטה הזאת, האפקט המורלי בכלל עצום. זה משחק שיכול לחשל, לגבש ולהעלות באופן דרמטי את רמתם של המחליפים לאורך זמן.
להפועל קרו השבוע עוד שני דברים חשובים. ראשית, מוטלי קיבל יותר דקות והיה טוב בשני המשחקים. אבל מעבר לכך, זו הייתה הפעם הראשונה שבה מוטלי ואוטורו שיחקו ביחד דקות משמעותיות, ואתמול היה גם ניסיון לשלב אותם עם וויינרייט בעמדה מספר 3 – חמישייה מאוד גבוהה במונחים של הפועל. זה הלך טוב מאוד במחצית הראשונה, לא נוסה יותר בשנייה, אבל הפועל יודעת עכשיו שיש לה אפשרות לשחק בשיטה אחרת מאשר סמולבול, וזה נהדר עבורה.
גם למכבי היה משחק מצוין מול אולימפיאקוס, אבל היא הפסידה 95:94 אחרי שכבר הובילה 93:81 כמה דקות לסיום. עודד קטש עשה במשחק הזה הרבה דברים יפים: ההחלטה להציב דווקא את אושיי בריסט כשומר של סשה וזנקוב הייתה הברקה; הגבוהים קיבלו הוראה לצאת החוצה, להוציא איתם את ניקולה מילוטינוב הענק מהצבע, ולחדור עליו במהירות כדי לנצל את רגליו האיטיות; ההגנה על הגארדים הייתה טובה (וחשפה את הבעיות שיהיו כנראה ליוונים העונה בקו האחורי, שנחלש לדעתי); ואלה רק דוגמאות. מכבי גם ניצלה נפלא את יתרון המהירות של ג'יילן הורד על שומריו והוא השיג הרבה סלים במשחק המעבר, לוני ווקר עשה כמה סלים יפים, וג'ף דאוטין ג'וניור די הדהים עם 24 נקודות ומטח שלשות, שחלקן היו עם שומר צמוד.
אבל בדקות הסיום נחשפו כל הבעיות וההבדלים שיש לה כרגע לעומת הפועל. שחקני מכבי ניסו לייצר סלים במהלכים של אחד על אחד, חסרי תחכום, שלא הצליחו מרגע שהיוונים הידקו את ההגנה. הכל נראה מאולתר בדקות האלה. בעוד שהשחקנים של הפועל מניעים כדור וחודרים במטרה למסור, אלה של מכבי חודרים עם הראש בקיר ולא מזהים אופציות מסירה גם אם שחקן עומד חופשי באחת הפינות. נכון, לא כולם כאלה, אבל לוני ווקר כן, והוא זה שמקבל את הכדורים המכריעים נכון לעכשיו.
הפועל, לעומת זאת, היא קבוצה צפויה במובן הטוב של המילה – אתה יודע בדיוק מי יעשה שם מה, מה יהיו אופציות המסירה בכל מהלך. יש שיטה. הכל מתוכנן והגיוני. ברור מה היא מנסה לעשות. היא גם מקבלת החלטות בדקות הסיום הלחוצות בדיוק כמו בשאר המשחק, ואולי אפילו יותר טוב.
בולט מאוד גם ההבדל ביכולת להגן על הטבעת בין שתי הקבוצות. גם מכבי וגם הפועל משחקות עם הרכבים יחסית נמוכים, אבל בעוד שאוטורו מצליח עד עתה להתמודד פיזית גם מול ענקים, וגם זוכה לרוב לעזרה אפקטיבית מחבריו (אם כי לא תמיד), הקו הקדמי של מכבי קורס הגנתית מול גובה, אתלטיות ומסה. מילוטינוב נראה בחלק מהדקות כמו גבר שהגיע לשחק מול ילדים. רומן סורקין עוד הצליח להפריע לו לפעמים, אבל כשהוא ירד לספסל, מרסיו סנטוס וטי.ג'יי ליף היו חסרי אונים מולו. מול פריז ההגנה על הצבע בכלל הייתה אסון, וגם בהפסד לברצלונה זו הייתה נקודת חולשה עיקרית.
מה זה אומר? שמכבי צריכה עוד גבוה מאוד פיזי ועוד רכז שהוא בעל בית אמיתי. במועדון קיוו שג'ימי קלארק יהיה סיפור דומה לדורון פרקינס, ג'רמי פארגו וקינן אוואנס, שהגיעו מקבוצות אחרות בארץ וצמחו לשחקנים מובילים. בתכונות האתלטיות קלארק מזכיר את אוואנס, אבל מבחינת ניהול המשחק וקבלת ההחלטות זה פשוט לא קורה. לתמיר בלאט יש עונה לא רעה בכלל, אבל זה לא מספיק. אי אפשר להשוות בין השניים האלה לבין הרכזים של הפועל – מיציץ', אניס וכריס ג'ונס, וזה עוד בלי שים מדר כשיר.
כל כמה ימים אנחנו שומעים על "מועמד" לקבוצה. יש גם דיבורים על עסקת העברת בעלות חלקית. אבל בשטח, חמישה משחקים לתוך העונה האירופית מכבי במאזן 4:1. אדום עולה, צהוב מדשדש.
