ברחובות וושינגטון הייטס שבצפון מנהטן הסתובב השבוע אדם עם גופייה של הניו־יורק ניקס, מחזיק ביד מטאטא כחול. בימים רגילים אנשים היו עוברים לצד השני של המדרכה. החיים בניו־יורק מלמדים אותך לא לפחד, אבל כן להיזהר. לא השבוע. השבוע כולם הבינו את האיש הזה והצטערו שלא חשבו בעצמם להביא מטאטא.
הניקס מובילים 0:2 בגמר הפלייאוף וחוזרים הביתה לשני משחקים. ריח הסוויפ באוויר, והבחור מוושינגטון הייטס מוכן. אנשים חייכו אליו, היו כאלה שלחצו לו ידיים. אין שום סיכוי שהוא יהיה בתוך המדיסון סקוור גארדן במשחק 3 הלילה (03.30 שעון ישראל), ובוודאי שלא במשחק 4 ביום רביעי, אבל הוא לא צריך את זה, זה לא מה שחשוב. מה שקורה סביב הניקס בחודש האחרון מוכיח שאושר לא תלוי בכסף, אפילו לא בעיר שרק אנשים עשירים יכולים להיכנס לאירועים הגדולים ביותר שלה.
מחירי הכרטיסים לשני המשחקים בגארדן השבוע הגיעו בימים האחרונים למימדי קריקטורה. עשרות אלפי דולרים אפילו לשורות האחרונות, מושבי ה־Nosebleed (האף המדמם) במרומי הגארדן. המחירים יקרים בעשרות ולפעמים מאות אחוזים מהמחירים הבלתי נסבלים בפני עצמם של כרטיסים למונדיאל. עדיין לא יהיה כיסא אחד ריק בגארדן, לא תהיה מדרגה אחת ריקה, והעובדה שהאולם יהיה מלא באנשים עשירים, לא תשנה. כשמדובר בניקס, כולם בניו־יורק הופכים אולטראס.
יותר מהכל, ניו־יורק מרגישה עכשיו כמו סצינה מסרט של ספייק לי. טנדר קטן באמצע הרחוב הופך לשולחן טלוויזיה סביבו מתאספים עשרות אנשים, שלכל אחד מהם גם יש כיסא שמי יודע מהיכן הגיע. הלבוש הרשמי הוא גופייה של הניקס, גם אם האדם עובד בוול סטריט. אין שום דרך להבדיל בין חסר הבית שעומד בפינה וצועק פסוקי תנ"ך על העוברים והשבים, לעורך הדין שרק מחיר השעון שלו יכול היה לסדר מגורים לאותו חסר בית. שניהם נמצאים עכשיו תחת אותה הזיה, שני ניצחונות מזכייה באליפות ה־NBA.
כבר לא לוזרים
אוהדים אוהבים להגיד שקבוצת הספורט האהובה עליהם נראית כמו העיר בה היא משחקת. ברוב המקרים זה די קשקוש, אבל לא עם הניקס. זו קבוצה שאפשר לזהות בה את ניו־יורק לאורך עשרות שנים, גם אם ברובן היא נעה בין סתם לוזרית לממש מביכה. כדורסל הוא המשחק של ניו־יורק. ניו־יורקרים אוהדים את היאנקיז או המטס, אבל גם אלה וגם אלה אוהדים את הניקס, מהארלם ועד הווילאג'.
יש לזה כל מיני סיבות, מהקצב של משחק הכדורסל שמתאים לניו־יורק ועד ההיצע העצום של מגרשי כדורסל ברחבי העיר. הניקס גם תמיד הציעו תחושת שייכות לאוכלוסיית מהגרים עצומה, כי ניו־יורק, העיר, היא התקווה הגדולה האחרונה של העולם. המקום האחד שמוכיח שאנשים מכל הסוגים, הצבעים, הדתות, השפות והשריטות במוח יכולים איכשהו לחיות ביחד וגם לייצר אנרגיה שאין דומה לה. הרי רק בניו־יורק אפשר לשמוע השבוע אנשים הולכים ברחוב וצועקים:
My mayor is Muslim
My bagels are Jewish
My Christian is Dior
My Knicks in four
הניקס בנו מההיסטוריה שלהם תדמית של חוסן מהסוג שתושבי ניו־יורק אוהבים לראות בעצמם. ריצת הפלייאוף של השנה כמו תוכננה כדי לבצר את התדמית הזו. "הניקס הפכו לכוח מאחד בעיר שסובלת מאי־שוויון חברתי וכלכלי עצום", הסבירה איימי באס, פרופסור ללימודי ספורט באוניברסיטת מנהטנוויל, "זו עיר שיכולה להיות בודדה וקשה. ברגע שבו אנחנו נמצאים, כשמדיה חברתית, בינה מלאכותית ופוליטיקה מבודדות אנשים, הניקס זה משהו שמרגיש אורגני, משהו שדוחף אותך לצאת החוצה ולעבור חוויה עם אנשים אחרים. אין מחשב או בינה מלאכותית שיכולים לספק את התחושה הזו".
מכל רגעי הספורט הגדולים שידעה העיר - החל מהיאנקיז של 1927, עם לו גריג ובייב רות‘, דרך הניצחון של הניו־יורק ג'טס בסופרבול של 1969, שושלת דרק ג'יטר ביאנקיז ושתי הזכיות של הג'איינטס בסופרבול לפני כמעט 20 שנה - הרגע האחד שמאחד את כולם הוא תמיד ה־8 במאי 1970. אז, במשחק 7 בגמר הפלייאוף נגד הלייקרס של ווילט צ'מברליין, צלע וויליס ריד מחדר ההלבשה למגרש בגארדן, כשרגל ימין הפצועה שלו מורדמת במשככי כאבים. הניקס ניצחו. ספייק לי בן ה־13 היה במשחק הזה, וב־1985 קנה מינוי שנתי ראשון ב־400 דולר לאותם מושבי ה־Nosebleed. היום הוא כבר משלם יותר מ־300 אלף דולר בעונה כדי לשבת על הפרקט, אבל גם בשורות האחרונות וגם ממש על הקווים, לבו נשבר שוב ושוב ושוב. הוא בן 69, והוא לא ישן עכשיו בלילות. אין אוסקר שהוא רוצה יותר מאליפות של הניקס.
4 צפייה בגלריה
רוצה אליפות יותר מאוסקר. ספייק לי
(צילום: IMAGN IMAGES via Reuters Connect/ Brett Davis)
שיא על הכוונת
ניו־יורק אף פעם לא התאוששה לגמרי מפיגועי 11 בספטמבר. היא שבה לעצמה כעיר שאין־דומה־לה, אבל הרוח החופשית, השמחה, ה־Joy, כל אלה לא חזרו בדיוק למה שהיו לפני אותו יום ארור. 25 שנה אחרי, לאליפות של הניקס תהיה עכשיו אקסטרה משמעות. "ככה מרגישה שמחה", כתב השבוע עורך הניו־יורקר, דייויד רמניק, "אתם זוכרים מה זו שמחה, נכון?"
חוץ מניצחון של סן־אנטוניו, שאיש בעיר אפילו לא לוקח בחשבון, רק דבר אחד יכול להעיב הלילה על הווייב הכל כך שמח בניו־יורק - ההחלטה של דונלד טראמפ לבוא למשחק. נשיאי עבר, כולם אוהדי ספורט, הקפידו להימנע מלהגיע לאירועים הגדולים ביותר כי ידעו מה זה אומר, וזכרו שהם לא אמורים לאמלל עשרות אלפי אוהדים.
עבור טראמפ זה אף פעם לא היה שיקול. הוא הלך לסופרבול ועזב בהפסקה; הוא הלך לגמר אליפות ארה"ב בטניס ואלפי צופים פיספסו את המערכה הראשונה כי לא הספיקו להיכנס; והוא יגיע הלילה למדיסון סקוור גארדן כדי לשבת בתא משוריין במרומי האולם. סביב הגארדן יהיה סגר מוחלט, ובוטלו מסיבות הצפייה הפומביות שהפכו לחלק מהריטואל הכל כך משמח בריצה הזו של הניקס. קרוב ל־20 אלף איש שמכרו כליה כדי לקנות כרטיס יעברו בדיקות של שדה תעופה, כולל דרישה להגיע שעתיים לפני המשחק. חלקם יחמיצו את הג'אמפ.
אבל ברגע שיהיו בפנים, אפילו דונלד טראמפ לא יוכל להרוס להם. הניקס האלה הם אולי קבוצת הספורט הכי מחוברת והכי אהובה אי פעם על המטרופולין כולו, ואת החשיבות האמיתית שלה יכולים כנראה להבין רק מי שהניקס הצילו להם את החיים. "ב־2012 התחלתי לחשוב על המוות", כתב השבוע האוהד לי אסקובדו ב"גרדיאן", "הייתי קרוב מאוד לשים קץ להכל. זו גם הייתה השנה בה ראיתי את הניצחון הראשון שלי בפלייאוף. אני לא אומר את זה כדי לזעזע. אני אומר את זה כי אתם צריכים לדעת מה עומד על הכף - איזה סוג של אדם צפה במשחקים האלה, כמה הוא נזקק לקבוצה הזו. אני מתרגל תקווה כבר הרבה זמן, והשתפרתי מאוד בהגנה על עצמי מפני כאב. הפעם הזאת מרגישה אחרת. עכשיו, הדלת פתוחה, וכל מה שאני רוצה זה להיכנס דרכה עם סבא שלי".
