בשבוע שעבר קיבל אדם סילבר מכתב שבוודאי גרם לו לפלוט קללה מנומסת: חברי ועדת בית הנבחרים לענייני מסחר של הקונגרס ביקשו ממנו לספק להם תדרוך מקיף על פרשת ההימורים שהרסה לסילבר שבוע פתיחת-עונה מהטובים בשנים האחרונות. למזלו, בית הנבחרים לא ממש מתפקד בימים אלה של השבתת ממשל בארה"ב, אז הוא לא הוזעק להגיע מיד לוושינגטון - שם היה עולה על גריל טלוויזיוני של חברי קונגרס, שעבור רובם זו הייתה הזדמנות להשיג את הקליפים הוויראליים הכל כך חשובים בימינו. זה לא אומר שסילבר התחמק מזה לגמרי. כשהקונגרס יחזור לתפקד, מתישהו, הוא כנראה יוזמן בכל זאת לספק הסברים למשבר התדמיתי הקשה ביותר של ה-NBA בלמעלה מעשור שבו משמש סילבר כקומישנר מאוד מוערך, ובשורה התחתונה גם מאוד מצליח.
עלייתה של אימפריה
אדם סילבר, 63, עורך דין יהודי בגובה 1.90 מ׳ ומשקל של נוצה רעבה, חלם להיות שחקן כדורסל. ההורים, כמובן, העדיפו שילמד מקצוע כמו שצריך. סילבר הלך לאוניברסיטת שיקגו, עשה קצת עבודות משפטים, אבל הלב רצה מה שהלב רצה. ואם לא שחקן כדורסל, החליטו אדם סילבר וקרחתו הבוהקת מגיל צעיר שהם ינהלו את המשחק. הוא הצטרף ל-NBA ב-1992, והחל לטפס בעקשנות ושפע כישרון. היה ראש מחלקת NBA Entertainment, שאחראית על הפקות המדיה של הליגה, ושם למד את חשיבות הויז'ואל הוויראלי עוד לפני רוב העולם; אחר כך היה סמנכ"ל תפעול ראשי וב-2006 מונה לסגנו של הקומישנר המיתי דייויד סטרן.
בפברואר 2014 הגיע סילבר למטרה המסומנת, ובכמעט 12 שנה מאז הפך את ה-NBA לעסק גלובלי משגשג מאוד, ואת עצמו לאחד ממנהלי הספורט החזקים בעולם. כל זה לא בא בלי ביקורות, טעויות, והתייסרות קבועה סביב הקו הדק שבין מפעל שהוא אמנם לגמרי ביזנס, אבל בנוי על ליגת כדורסל שאנשים רואים אותה פשוט בגלל הספורט.
כאשר סילבר מונה ב-2014, זו הייתה העברת לפיד כמו שחלמה הקלישאה. סטרן לקח את ה-NBA מאשפתות של אצטדיונים ריקים, אחוזי רייטינג אפסיים ושחקנים מסובכים בפרשיות פשע וסמים, לליגה שהנבחרת אותה שיגרה ב-1992 לאולימפיאדת ברצלונה תישאר כנראה לנצח קבוצת הספורט הגדולה בהיסטוריה. אבל דייויד סטרן, יליד 1942, היה boomer במלוא מובן המילה, וסילבר היה בדיוק כמו כל ילד שאוהב מאוד את ההורים שלו, אבל הם קצת מביכים אותו כי הם לא יודעים להדליק את המחשב.
חודשים ספורים אחרי שנכנס לתפקיד, כבר עמד סילבר מול המבחן הגדול הראשון שלו: פרשת דונלד סטרלינג והקלטות שבהן נשמע מביע את דעותיו הגזעניות על שחקנים שחורים. כל בעלי הקבוצות ידעו במשך שנים כי סטרלינג גזען, וכך גם דייויד סטרן. אבל סטרן שינה את קוד הלבוש בליגה כי לא אהב איך אלן אייברסון מתלבש, והיה כנראה מוצא דרך לחסל את הפרשה ולהשאיר את סטרלינג במקומו כבעלים של לוס אנג'לס קליפרס. ואילו סילבר לא היסס לפני שהשעה את סטרלינג לצמיתות, מה שבסופו של דבר הוביל למכירה של הקליפרס.
הצעד הזה הפך את סילבר אוטומטית לאהוב על השחקנים. הם אהבו גם את סטרן, אבל ידעו שהוא תמיד יעדיף את האינטרסים של בעלי הקבוצות, ואילו להם הוא תמיד יעניק הרגשה שהם צריכים להגיד לו תודה. סילבר כמובן עובד אף הוא אצל בעלי הקבוצות, אבל הצליח לגרום להם להבין שהעצמת השחקנים תהיה טובה מאוד לשורה התחתונה. והרי שום דבר לא יותר חשוב מהשורה התחתונה.
העצמת השחקנים אכן עזרה כלכלית לכולם. הבעלים לא אהבו אותה או את החופש שניתן לשחקנים בכל מה שקשור למעורבות פוליטית ומחאות על המגרש - אבל הכנסות הליגה רק עלו ועלו, כמו גם הפופולריות הגלובלית שלה. זה קרה בזכות עסקאות ענק של זכויות שידור, צמיחת שווקים חדשים בסין ואפריקה - וזה עוד לפני הליגה האירופית החדשה שסילבר מקווה להשיק ב-2027, או מקסימום לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-2028 - חדשנות דיגיטלית, שותפויות עם מותגים עולמיים ואצטדיונים חדשים. אבל גם שותפויות שהיה ברור כי הן מסוכנות עם חברות הימורים, וכנראה היו מעוף קצת קרוב מדי לשמש.
כך או אחרת, המספרים מדהימים למדי: כשסילבר נכנס לתפקיד כסגן קומישנר היה השווי הממוצע של קבוצה בליגה כ-70 מיליון דולר. ב-2014, כשהפך לקומישנר, השווי הממוצע הוערך בכ-550 מיליון דולר. ב-2023 השווי הזה כבר הגיע לכ-3.85 מיליארד דולר - עלייה של כמעט פי 7. באוקטובר 2025, השווי הממוצע של קבוצת NBA הוא כ-5.51 מיליארד דולר, עלייה של כ-113% רק מאז 2020. גולדן סטייט ווריורס לבדה שווה יותר מ-11 מיליארד דולר, כמעט כמו שווי כל קבוצות הליגה ביחד כשסילבר נכנס למשרד הקומישנר בניו יורק. במונחים ריאליים, תקופת אדם סילבר היא אחת הרווחיות והדינמיות ביותר בתולדות הספורט המקצועני.
ה-NBA גם הפכה בעלת משקל כל כך גדול בחברה האמריקאית, שהפעם הראשונה בה ארה"ב החלה לקחת ברצינות את מגפת הקורונה הייתה רק כאשר התברר כי רודי גובר נדבק והליגה הושבתה מיידית. הקורונה אפשרה לסילבר להתגלות כמנהל משברים מצוין, שקוף מאוד - לפחות בקנה המידה של מנהלי ארגונים בסדר הגודל הזה - וגם פתוח לביקורות ומוכן לשנות מסלול. פרויקט הבועה בדיסניוורלד, שנראה כה מנוגד לכאוס הכללי של ניהול משבר הקורונה בארה"ב, אפילו הביא לחשושים על כך שסילבר צריך לרוץ לנשיאות. זה כנראה לא יקרה. סילבר חכם מכדי להכניס את הראש למיטה המאוד חולה שהיא ניהול ארה"ב בתקופה הזו.
המורשת בסכנה
לכל ההצלחה הכלכלית הזו יש מחיר ערכי. הכוח העצום של השחקנים - כוח מוצדק, הם אלה שהקהל בא לראות - הוביל לתופעות שפגעו במיתוס של ה-NBA. "ניהול עומסים" הוא מונח שלא היה קיים בימי דייויד סטרן, ומייקל ג'ורדן העביר עליו השבוע ביקורת כלל לא מרומזת; היכולת של שחקנים לכפות החלטות מקצועיות עברה לא פעם את גבול הסביר; החיבה של סילבר לחידושים אולי עזרה להשאיר את ה-NBA בכותרות וגם ריעננה פה ושם את הליגה, אבל הרסה לגמרי את משחק האולסטאר. מצד השני, למען ההגינות, טורניר הגביע התגלה כהברקה חמודה מאוד שהוסיפה אקשן לתקופה היבשה ביותר של העונה הרגילה. והחיבה הזו היא גם שהביאה עכשיו את סילבר למצב בו הוא מחכה לזימון להעיד בקונגרס, בעקבות התפוצצות פרשת הימורים שאדם חכם כמוהו היה צריך לראות מגיעה ממרחק.
סילבר מרוויח כעשרה מיליון דולר בשנה. עבור בעלי הקבוצות זה מחיר מציאה. תחת הניהול של סילבר, כל אחד מהם הוסיף מיליארדים רבים לשווי השוק שלו. הוא חתום עד סוף העשור ואיש לא יופתע אם יוצע לו להאריך את החוזה. מצד שני, סילבר הוא שהכניס את הליגה למיטה עם חברות הימורים, ואם מקרי צ'ונסי בילאפס וטרי רוז'ייר הם רק קצת הקרחון, יכול להיות שאף אחד לא יזכור לאדם סילבר שהוא היה אחד הקומישנרים הטובים ביותר בהיסטוריה של הספורט המקצועני.
פורסם לראשונה: 09:33, 31.10.25
