אם מניחים את סרינה וויליאמס בליגה משלה, מרטינה נברטילובה היא אחת משלוש הטניסאיות הגדולות בכל הזמנים. זוהי עובדה נטולת ויכוח. הסגנון, התארים על כל המשטחים, האתלטיות, הצורה שבה התאמנה, האגרסיביות ומשחק ה"הגישי ורוצי לרשת", היריבויות האפיות עם שלוש טניסאיות (שטפי גראף, האנה מנדליקובה וכמובן כריס אוורט, שתי האחרונות בשיא המלחמה הקרה). בניגוד לאחרות בטופ שלוש של כל הזמנים, לנברטילובה היה אקס פקטור חברתי, מגדרי ופוליטי.
סרינה לקחה את פריצת הדרך של אלתיאה גיבסון לגבהים חדשים. נברטילובה יצאה מהארון מיד אחרי שבילי ג'ין קינג עשתה זאת (אם כי האחרונה "הוכרחה" לצאת מהארון בגלל מאבק משפטי), ועשתה ויתורים אמיצים והקרבות אישיות נדירות כדי לחיות את האמת שלה: היא עזבה בית, מדינה, משפחה, גוש, תפיסת עולם כשהייתה רק בת 18, ובחרה לגור ולייצג את הגוש המתחרה. זה קרה ב-1975, אחרי מלחמת וייטנאם, כשההתנגחויות בין ארה"ב לברית המועצות, בין הקפיטליזם לקומוניזם, הניעו את העולם. זו לא הייתה הצהרה ספורטיבית - אלא פוליטית.
נברטילובה הציגה אידיאל ספורטיבי-חברתי-פוליטי כמעט מושלם. היא באה משם, מאחורי מסך הברזל, וייצגה את כל מה שאמריקה הייתה רוצה לחשוב על עצמה: תחרותית, מגשימה את עצמה, פורצת דרך, מעיזה ואמיצה, בעלת ערכים דמוקרטיים וליברליים. אם היא לא הייתה לסבית, אם היא הייתה סותמת קצת את הפה שלה בענייני מגדר ושמרנות, אמריקה הייתה מחבקת אותה ללא היסוס. אלו היו שנות ה-80 המוקדמות. בחירות מיניות כמו שלה היו עדיין בשולי החברה. המיינסטרים לא רצה לשמוע מזה. היא הפסידה מיליונים בחוזי פרסום וספונסרים.
נברטילובה עסקה בנושאים הללו גם לאחר הפרישה, ועסקה בנושאי זכויות להט"בים גם מחוץ לעולם הספורט, בעיקר בקולורדו, המדינה שבה חיה קרוב ל-20 שנה. רק בשנים האחרונות התברר לנברטילובה שהיא לא מספיק לסבית, לא מספיק ליברלית, לא מספיק פרוגרסיבית. 40 שנות פעילות, הקרבות אישיות והמוכנות לשים את עצמך בפרונט של המלחמה מול השמרנות המכוערת, הלכו לטמיון. נברטילובה העזה לצאת אל מחוץ לקווים שתחמה כת ה-woke הקיצונית. היא סומנה ונפסלה. הכל בגלל שהעזה, שוב באומץ רב, להביע את דעתה נגד שיתוף טרנסג'נדרים בספורט נשי תחרותי. במידה מסויימת, נברטילובה היא הקורבן של התינוק היפהפה שהיא עזרה לייצר. תינוק שאחד מהנצרים שלו הפך למפלצת שמאיימת על זכויות הנשים בספורט, ובעיקר על השיח הליברלי הציבורי.
המפץ הגדול
אם היא תרצה בזה או לא, ליגת ה-WNBA היא תנועה. תנועה להעצמה ונראות לנשים. זוהי ליגה פרוגרסיבית במובן החיובי של המילה: פה השחקניות לא משחקות רק כדורסל - הן לוחמות לצדק חברתי, שוויון מגדרי, זכויות אדם ומיעוטים. בפריים טיים, עם רייטינג. לאחר 30 שנות פעילות, הליגה, עם הכנסות אדירות מחוזי שידור, אולמות מלאים, אחוזי צפייה מזנקים, וכסף ממאמצים, הולכת צעד אחרי צעד להתנתקות כלכלית מהאבא שפרנס אותה עד עכשיו, ה-NBA. זה לא מזיק כשאתה מקבל לתוך מחזור הדם שלך את קייטלין קלארק, שחקנית של פעם בדור.
שחקנית של פעם בדור. קלארק
(צילום: AP Photo/Doug McSchooler)
בתוך המבנה הזה, כל הנושא הלהט"בי הוא משיכת כתף, פסיק, עבור הליגה. נון אישו עד כמה שנון אישו יכול להיות. לפי ההערכות 30-40 אחוז מהשחקניות הנוכחיות בליגה שייכות לקהילה. הרשימה ההיסטורית כוללת כמה מהשמות הגדולים ביותר של הכדורסל הנשי שחשפו את העדפותיהן המיניות או המגדריות במהלך הקריירה בלי לתת לזה מחשבה שנייה בכלל האם זה יכול לפגוע בתדמית או בחוזי הפרסום שלהן. כשסיאטל זכתה באליפות, מצלמות הטלוויזיה קלטו את סו בירד, כוכבת הקבוצה, מתנשקת עם מייגן ראפינו, כוכבת נבחרת הכדורגל של ארה"ב ואייקון ענק של הקהילה ודרך החשיבה הפרוגרסיבית. השיווק הלא רשמי של הליגה, עצם היותה בועה שבה אפשר לחיות את האמת המינית שלך בלי "עונש" מהחברה, הפך אותה לפופולרית במיוחד עבור קהילת הלהט"ב. מקום מפגש ומקום להיפגש.
אבל הכל הפך להירושימה מהרגע שנושא השתתפות טרנסג'נדרים בספורט הנשי נכנס לליגה והחל להפוך לממשי. נלך שנתיים אחורה, לאולימפיאדת פריז. שם, בגלל סכסוך בין קונפדרציות שונות (עם רקע פוליטי), הוחלט שלא תיערך בדיקה לקביעת מגדר בתחרויות האגרוף. מתאגרפת אלג'יראית בשם אימאן חליף, שנכשלה שנה לפני כן בבדיקה גנטית לקביעת המגדר שלה ונפסלה מלהשתתף באליפות העולם, נכנסה לזירה עם נשים, חירבה להם את הצורה וקיבלה על זה מדליית זהב. מאז, השתנתה ההחלטה גם באיגרוף וגם בענפים אחרים, ומשתתפות חייבות לעבור בדיקת מעבדה לקביעת המגדר שלהן. ב-WNBA זה לא קיים. אם את מכריזה ומכירה בעצמך כאשה, זה מספיק כדי שתוכלי להתקבל לליגה.
מדובר בנושא פוליטי טעון, מפלג. כל צד והטיעונים שלו. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הוציא לפועל את האיום שלו שלא לממן מוסדות חינוך הנשענים על כספי ציבור אם הקבוצות שלהם יאפשרו שילוב של טרנסג'נדרים בנבחרות הנשים.
הסערה סביבה שינתה הכל. אימאן חליף
(צילום: REUTERS/Peter Cziborra/File Photo)
מי הפריבילגית?
אחד הדברים היפים שיש בספורט, הוא העובדה שהוא בונה כבישים וגשרים ומנהרות בלי צורך בתשתיות, ואז מפגיש בין אנשים שאחרת לעולם לא היו עוברים אחד ליד השני בשום מצב אחר. סופי קנינגהאם, שחקנית אינדיאנה פיבר ודיז'וניי קרינגטון, שחקנית שיקגו סקיי, הן דוגמא מצוינת לכך. גאוגרפית, כלכלית, גזעית, תרבותית, אין שום מצב שהדרכים שלהן היו מצטלבות. רק הכדורסל עשה את זה.
קנינגהאם, שנאלצה להצהיר בעבר שהיא לא לסבית, הצהירה לא מזמן שהיא נגד שיתוף טרנסג'נדרים בליגה. היא טענה שיש לשמור על היושרה של המשחק ולא להעניש נשים וילדות על ידי שיתוף שחקנים שנולדו עם יתרון ברור על גבי נשים בספורט שמשלב כוח ומהירות. אף אישה שחושבת ומגדירה את עצמה כגבר לא הייתה הולכת להתחרות בריצת 100 מטר נגד יוסיין בולט, או מכריזה על עצמה כבחירה ראויה לסגל של קבוצות ב-NBA. מי שהייתה עושה את זה הייתה מגחיכה את עצמה. ברור שהמסלול ההפוך נותן למצטרפ.ת החדשה יתרון מובנה. זו אחת הסיבות שמדובר במסלול חד כיווני.
נשים פרוגרסיביות-ווקיות כמו ראפינו ביקרו את קנינגהאם קשות. הדעה שלה יצאה מהתחומים שאותם גידרה התנועה הפרוגרסיבית. מהר מאוד הודבק לה הכינוי "ברבי מאגא" (מייק אמריקה גרייט אגיין). אין כמובן שום אינדיקציה לזהות הפוליטית של קנינגהאם, שחקנית מאוד פופולרית עם מיליוני עוקבים, אבל ברגע שהיא אמרה משהו שלא מתאים לכת, היא סומנה. ברבי בלונדינית, סמל לטיפשות ונביבות, ועוד רפובליקנית של טראמפ. קנינגהאם יכולה להיות, כמובן, סופר פרוגרסיבית בכל נושא אחר, אבל זהו, עכשיו היא מחוקה, מסומנת.
מחוקה. קנינגהאם
(צילום: ANDY LYONS / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
קרינגטון, שהכריזה בפודקאסט בעבר שהיא לא לסבית, אבל קיימה מערכות יחסים ארוכות עם שחקניות אחרות בליגה, היא מעריצה נלהבת של התורה של ראפינו ותומכת ידועה בזכויות טרנסג'נדרים, כולל השתתפות במשחקי הליגה. לפני שבוע במשחק ביניהן, קנינגהאם קיבלה את הכדור עם דרך חופשית לסל שיקגו, כשקרינגטון רדפה אחריה. זה היה מהלך כדורסל רק בהקשר הפיזי שלו, במה שהיה אפשר לראות. מתחת לפני השטח, בסאבטקסט, היו שם כל הרעלים שמשקים את אמריקה כבר למעלה מעשור. קנינגהאם עלתה לסל בדרך לנקודות פשוטות, לא הייתה לה שום יכולת אמיתית להגן על עצמה מהרגע שהייתה באוויר, אותו הרגע שבו קרינגטון הגיחה מאחור והעיפה לקנינגהאם מכה לפנים ומסביב לצוואר. קנינגהאם קלעה בכל זאת, הוטחה אל הפרקט וקמה כדי להתעמת עם קרינגטון. השופטים החליטו, בצדק, להרחיק את קרינגטון.
לקרינגטון זה לא היה מספיק. עכשיו היא הייתה צריכה ללכת הביתה, לפתוח את מגירת הגזע, הנושא הכי דליק בחברה האמריקאית, ולהדליק איתו את הליגה ואת הברביות הלא מחונכות שלה. היא העלתה לרשת החברתית שלה את המילים "פריבילגיה לבנה" ותייגה את אינדיאנה, קבוצתה של קנינגהאם.
זה היה זיקוק של הכיעור בשימוש נבזה בנושא הגזענות. קרינגטון השחורה היכתה באלימות בפניה של קנינגהאם הלבנה, ואז הלכה להתבכיין וטענה לאפליה על רקע גזעי. זה היה הרבה יותר מכוער בהתחשב בקונוטציה הפריבילגית האמיתית: קנינגהאם נולדה בחווה, למדה בבתי ספר ציבוריים ואביה איבד את רוב כספו במשבר הכלכלי של 2008. קרינגטון היא בת של שחקן פוטבול לשעבר, למדה בבית ספר פרטי ויקר ושיחקה כדורסל באוניברסיטת סטנפורד, אחד מסמלי הפריבילגיה והווקיזם של אמריקה. המעשים של קרינגטון והמילים שלה פגעו בערך האמיתי של שיחות על אפליה ופריבילגיה באמריקה.
העבירה של דיז'וניי קרינגטון על סופי קנינגהאם
(צילום: Michael Reaves / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
ואם כל זה לא הספיק, הגיעה סטפני ווייט, מאמנת אינדיאנה. ווייט היא לסבית שמנהלת משפחה עם שדרת הקווים של ESPN. יחסה לשיתוף טרנסג'נדרים אמביוולנטי. מצד אחד היא טענה שהיא נגד דחייה או שיפוטיות של אנשים בצורה סוחפת בכל נושא או מקצוע, אבל גם הודתה שאין לה את הידע המדעי הנצרך כדי להביא דעה חד משמעית. ברור שמבחינה אידיאולוגית היא קרובה יותר לקרינגטון מאשר לשחקנית הקבוצה שלה.
במסיבת העיתונאים לאחר המשחק, ווייט די יצאה להגנתה של קרינגטון ואמרה שככה היא משחקת, שהיא לעולם לא נותנת סלים קלים. זה היה אירוע מדהים בקונטקסט של ספורט עולמי: מאמנים ומאמנות תמיד, תמיד יעמדו לצד השחקן שלהם, תמיד ייתנו לו או לה את הגב. השחקנית של ווייט הייתה הקורבן של פאול אלים. ווייט יצאה להגן על התוקפת. היה ברור שיש רקע אידיאולוגי לדברים של ווייט.
כמה ימים לאחר מכן, ולאחר קמפיין שקרא להדחתה, כולל מהרשויות באינדיאנה ושריקות בוז מצד הקהל המקומי, ווייט הגיעה לעוד מסיבת עיתונאים. היא טענה שהיא הגיבה בלי לראות את המהלך (מי מגיב בלי לראות את מה שהוא מגיב עליו? חוץ מזה שהמהלך קרה מול העיניים שלה ושודר עשרות פעמים על המסכים באולם), הדגישה שהיא תמיד עומדת לצד ומאחורי השחקניות שלה, ושהיא מאמנת על פי עקרונות של חסד, אהבה, חמלה, ושהעקרונות הללו ינצחו, ואז, לפני שקמה וסיימה את מסיבת העיתונאים בפתאומיות היא הכריזה בקול: "ושכל השאר יילכו לעזאזל".
זה היה נראה כאילו ווייט, הליגה וכל תנועת הווק החליטו לערוך התאבדות פומבית בהמשכים.
תפסה את הצד של התוקפת, ולא של השחקנית שלה. סטפני ווייט עם סופי קנינגהאם
(צילום: AP Photo/Michael Conroy)
מהי אישה?
כמה ימים לפני כן, שני שחקני כדורסל מקצוענים לשעבר הכריזו על עצמם כנשים והודיעו על כוונתם להירשם לדראפט ה-WNBA הקרוב, מה שבטוח הוסיף חומר דליק ורעיל למדורה הזו. נוציא קודם כל שחקן אחד מהמשוואה: רויס ווייט. לווייט יש אינטרסים פוליטיים. הוא רפובליקן שרוצה להיבחר לסנאט כנציג מיניסוטה. דריל מורי, שהיה המנכ"ל של יוסטון כשבחרה את ווייט בסיבוב הראשון אמר עליו כי "ניתן לקיים לגביו דיון אם הוא הבחירה הגרועה ביותר בהיסטוריה של הסיבוב הראשון". לווייט יש אינטרס. הוא קפץ על הליגה והנושא הטעון הזה בתור טרמפיסט.
השחקן השני הוא קצת יותר בעייתי עבור הווקיזם. אנס קאנטר פרידום הוא ליברל ולוחם זכויות אדם הרבה יותר מאשר הוא היה כדורסלן. הוא נלחם בדיקטטור הטורקי רג'פ טייפ ארדואן ונרדף על ידי אנשיו; הוא נלחם במשטר הסיני והיחס שלו למיעוטים, בעיקר מוסלמים; הוא לוחם של זכויות אדם, חופש, דמוקרטיה, להט"בים, שוויון. אם הוא לא היה גבר, פרידום היה יכול להיות נער הפוסטר של ה-WNBA.
פרידום הוא לוחם צדק. נראה לו ששילוב גברים בספורט נשי הוא קטליזטור לחוסר צדק. הוא ניצל את הפרצה הפתוחה בהסכם של הליגה והחליט שהוא יצהיר על כוונותיו לשחק בה. זו לא הייתה הצהרת כוונות, זו הייתה הטלת זרקור ענק על האבסורד של חשיבה ווקיסטית חסרת היגיון. הווקיזם הלך פה עד לקצה: הוא היה צריך גבר שיתחיל לפתוח במלחמה פמיניסטית.
ה-WNBA הבינה שההחלטה של פרידום הולכת לחשוף את האבסורד שלה או את הצביעות שלה, במקרה שתידחה בקשתו. הנהלת הליגה החליטה לכנס צוות מיוחד של נשים שייפגשו בפורום נשי ותקבלנה החלטה נשית לגבי ההגדרה של מהי אישה.
הן נפגשו השבוע ולא הצליחו להגיע להסכמה. אני מוכן לשים על זה כסף שהיו שם כמה נשים שחשבו שמרטינה נברטילובה היא לא מספיק אישה בשבילן. היא הצהירה מה שהצהירה ומאז היא מחוץ לתחום. הווירוס הווקיסטי, זה שחלקים לא קטנים ממנו משתתף בהפגנות פרו חמאס ושולל את אונס הנשים היהודיות בפסטיבל נובה, משתולל כעת בתוך עולם הספורט ומאיים על אחד הסמלים היותר יפים של הספורט הנשי.
