תחשבו על זה: אתה מתאמן מגיל שמונה. כל יום. כל שעה. הגוף סוחב, הראש מתעקש. חלום אחד מניע אותך – לעמוד שוב על הפודיום באולימפיאדה, במקום שבו העולם באמת מתאחד.
ואז, לפני עוד תחרות בינלאומית, אחת מהתחנות בדרך, אומרים לך שאתה לא יכול להשתתף. לא בגלל פציעה, לא בגלל כישלון מקצועי. פשוט – כי אתה ישראלי.
אליפות העולם בהתעמלות אולי אינה פסגת הקריירה כמו האולימפיאדה, אבל היא חלק מהדרך, מהמוכנות, מהמסע. והמסע הזה, עבור כל ספורטאי, קדוש לא פחות מהתוצאה. החלטת ממשלת אינדונזיה למנוע מישראל להשתתף באירוע כזה היא לא רק מעשה פוליטי – זו תקיעת טריז באחד המנגנונים האחרונים שעדיין מחברים בין עמים.
ארטיום דולגופיאט, האלוף האולימפי שגרם לכולנו להתרגש בטוקיו, הפך שוב לסמל – הפעם לא של ניצחון, אלא של עוול. לא מדובר רק בו, אלא בכל ספורטאי ישראלי שמבין פתאום שהמגרש כבר לא נייטרלי, שהמאמץ והכישרון שלו עלולים להימחק מול הדגל. וזה בדיוק העניין, הספורט אמור להיות המקום שבו לפוליטיקה אסורה הכניסה, אין גבולות, אין אויבים. רק תנועה, משחק, הישגים אנושיים.
מי שעוסק בחינוך דרך ספורט, רואה מדי יום איך המשחק מחבר ילדים ממקומות שונים, איך יריבות על המגרש הופכת לידידות מחוצה לו. זו לא סיסמה – זה קורה באמת, כשנותנים לספורט לעשות את מה שהוא עושה באופן הכי טבעי - לחבר.כשמכניסים פוליטיקה לזירה, שוברים את הכלים של כולנו.
זו לא רק פגיעה בישראל – זו פגיעה ברוח האולימפית, בזיכרון של אותם רגעים נדירים שבהם מדינות עוינות עמדו זו לצד זו בטקס הפתיחה, לחצו ידיים והצטלמו יחד רק כדי להזכיר שכולנו בני אדם. דווקא עכשיו, כשהעולם הולך ומתכנס לתוך זהויות סגורות ופחד מהשונה, חשוב להילחם על המגרש הזה, לא על המדליות – על הערכים.
צריך לשאול שאלה חשובה, איך מייצרים ספורט אחר, חברה אחרת, שפה אחרת של תחרות? כי ברגע שאנחנו נותנים לפוליטיקה להשתלט על המגרש – אנחנו מאבדים את הרוח הספורטיבית.
* הכותב הוא מייסד "החלוץ – חינוך דרך ספורט"
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
