מה עולה לכם לראש כשאתם שומעים את המילה מונדיאל? אצלי זו המילה צבע – צבעוניות, צבעים, כל מה שנשפך למגרשים בחודש אחד של טירוף, עם קהלים, סגנונות משחק ורגעים שנחרטים בזיכרון.
ואם לדייק, הצבע שתמיד קופץ אצלי הוא אדום. למרות שאם הטור הזה יתפרסם בקרב האנשים הקרובים אליי, ייתכן שיתקשו לקבל את הבחירה הזו.
אהבת הכדורגל האנגלי התחילה אצלי בתחילת שנות ה־2000. הקבוצה שהתחברתי אליה כילד הייתה צ’לסי. מה שנראה אז טבעי לגמרי – ילד מחיפה שמאמץ קבוצה מלונדון – נראה היום כמעט מוזר. אבל זה בדיוק הכוח של כדורגל: לא תמיד יש בו היגיון, לפעמים משהו פשוט תופס אותך וסוחף אותך פנימה.
במקרה שלי זה היה פרנק למפארד. מעבר למאות השערים והבישולים, הוא יצר תחושה שכשהוא על המגרש – הכל אפשרי. משם הדרך לאהדה לצ’לסי התרחבה גם לנבחרת אנגליה, וחולצת החוץ האדומה ממונדיאל 2006 עדיין חקוקה בזיכרון. נבחרת אדירה על הנייר – פרדיננד, טרי, גארי נוויל, למפארד, ג’רארד, סקולס, בקהאם, רוני – שנעצרה שוב בפנדלים, ברבע הגמר מול פורטוגל. רגע שגרם לי לעמוד מול מסך בבית הוריי בחיפה על סף דמעות, ולתהות איך משחק כל כך הגיוני יכול להיות כל כך חסר היגיון.
השנים עברו. האהדה לצ’לסי ולאנגליה דעכה, והפוקוס עבר לקבוצה המקומית. ועדיין, בכל טורניר גדול מאז מונדיאל 2014 נשארה איזו זיקה לנבחרת האנגלית – וגם חוסר באותה דמות שתחזיר את התחושה הישנה: שהכל אפשרי. ואז הגיע הארי קיין.
אם שואלים את האדם הממוצע על הארי קיין – אולי דרך החיקוי של אסי ישראלוף לשגיא כהן – יעלו שתי קביעות כמעט אוטומטיות: סקורר נדיר ויציב, אבל כזה שחסר תארים משמעותיים לאורך הקריירה. במידה מסוימת זה נכון, אבל זה גם מפספס את התמונה הרחבה. קיין הוא ל א רק שחקן של רגעים גדולים והחמצות כואבות. הוא שחקן של תהליך, של עבודה יומיומית, של שיפור מתמיד.
מונדיאל 2022 מול הוגו לוריס – פנדל שוויון גדול, ואז החמצה בדקה ה־84 ששלחה את אנגליה הביתה. ביורו 2020 (ששוחק ב־2021) ההדחה בפנדלים אחרי החמצות של סאקה וסאנצ’ו. בגמר יורו 2024 – שוב פספוס. ובמונדיאל 2018 מול קרואטיה – החמצות ברגעים מכריעים שהשאירו את אנגליה מחוץ לגמר.
אבל לצד הרגעים האלה יש את השגרה: עבודה ללא הפסקה, ירידה לעומק המגרש, בניית משחק, יצירת מצבים לאחרים, לצד שמירה עקבית על מספרים יוצאי דופן בכל עונה. קיין משחק עם רגל ימין, שמאל, ראש, מקרוב ומרחוק – והוא עושה הכל מתוך הבנה שהוא חלק ממערכת, לא המערכת עצמה.
אולי הפער בין איך שמספרים עליו לבין איך שהוא תופס את עצמו הוא בדיוק מה שמגדיר אותו. אחרת, בגיל 32, הוא לא היה מגיע למונדיאל הנוכחי אחרי עונה של מעל 60 שערים בבאיירן מינכן, עם אותו רעב, אותה צניעות ואותה עבודה שקטה.
בחוויה שלי, כשקיין על המגרש – באמת הכל יכול לקרות. וזו תחושה ששמורה רק לגדולים באמת של המשחק.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
