כשאתם לא מבינים למה האלימות ברחובות משתוללת, אפשר להסתכל על מה שקורה כבר שנים בספורט הישראלי. אחד מהריטואלים הקבועים קרה ביום שישי האחרון: עשרות אוהדי מכבי חיפה פרצו למתחם האימונים, הבריחו את השחקנים והצוות המקצועי לחדר ההלבשה, הדליקו אבוקות ולקינוח שיחקו בעצמם כדורגל על הדשא. "נבעט אתכם רחוק מכאן", כתבו "הקופים הירוקים" בפייסבוק שלהם, "ואם צריך נתחיל הכל מהתחלה".
האוהדים לבשו את המדים הרשמיים של הנוער הנודר והדוקר: רעולי פנים עם בגדים שחורים. אותם בגדים שאתם רואים בכל סרטון מזעזע לאחרונה. מדי האנרכיה, זה התחיל במגרשי הכדורגל אצל האולטראס השונים ובסופו של דבר הגיע גם למרכזי הערים הגדולות.
בכדורגל הישראלי החזק והאלים שולט כבר כמה שנים טובות, מתפרע מתי שבא ואיך שבא לו. והכי מעצבן שמיד אחרי האירועים האלה מגיעות הצטדקויות: פעם אומרים שמותר לאוהדים להביע תסכול בתקופות קשות (בתקופות טובות הם מבטיחים שאין תנאים לאהבה), פעם זה בגלל המשטרה, והכי אהוב: "ככה זה בכדורגל" - מתוך מחשבה שאם רק נוריד קצת את הראש זה יעבור. ובכן, זה רק מחמיר. אל תתפלאו אם הם יגיעו לביתו של ברק בכר.
"הקופים הירוקים" זה הארגון הכי מוכר בקרב אוהדי מכבי חיפה, ואין שום סיכוי שבמועדון לא מכירים אותם. היו זמנים בהם חשבתי בטעות שהקבוצות יכולות לעשות משהו נגד אותם אוהדים, אבל מה הן יכולות לעשות? הן עמוק בתוך מערכת היחסים הרעילה. אותם אוהדים מרימים גם תפאורות מושקעות, מעודדים לאורך 90 דקות, אבל בדיוק כמו בן זוג מתעלל: ברגע אחד הם יכולים להתהפך. האהבה שלהם היא תמיד על תנאי.
האוהדים שוכחים שיש להם חלק בקריסה של מכבי חיפה: ההתפרעות שלהם בעונה שעברה מול מכבי ת"א גרמה להורדת נקודות והעמיקה את המשבר המקצועי. במקום לתמוך, הם בעטו בקבוצה שהם "אוהבים" בדרכה למטה.
מעולם בתולדות הכדורגל לא קרה שאוהדים הגיעו לאיים על שחקנים באימון, ואותם שחקנים יצאו ממנה עם מוטיבציה לרצף ניצחונות בלתי נשכח. אבל למה שהאנשים האלה יבינו את זה? והכי מצחיק שאותם אנשים תמיד יצחקו על "אוהדי ההצלחות" או על האוהדים שיוצאים בדקה ה־80 כי הם לא נאמנים כמוהם. עדיפים אלף כאלה על ילדון אולטראס אחד.
הדרך להבראת החברה הישראלית עוברת בפירוק ארגוני האולטראס, בכל הקבוצות. מדובר במחוללי אלימות, למרות שהם עושים גם מעשים טובים לפעמים ודואגים לייחצ"ן אותם היטב. אלה לא ארגוני פשיעה מתוחכמים כמו באיטליה, הפירוק שלהם אמור להיות קל ופשוט למשטרה מתפקדת. הארגונים הללו מרגישים כמו בעלי הבית, הם בסך הכל התפאורה. הכדורגל היה קיים לפניהם, ויהיה קיים גם אחריהם.
הפחד שיש לכדורגל הישראלי ממלחמה באולטראס הוא אותו מנגנון שיש במערכת יחסים מתעללת: הם גורמים לכולם לחשוב שאין להם תחליף, שרק הם מסוגלים לגרום לאווירה טובה במגרשים, ושהם בסך הכל אנשים טובים שאפשר לדבר איתם. מדי פעם הם מחטיפים לנו סטירה או מאיימים "לבעוט אותנו רחוק מכאן" אבל זה רק מתוך אהבה. הם כל כך אוהבים את הכדורגל הישראלי עד שהם מסוגלים לשרוף אותו.
