אם תשאלו את מארק מליאר מי הוא, יכול מאוד להיות שלא תקבלו את התשובה האמיתית. למרות היותו ספורטאי עטור מדליות במשחקים הפראלימפיים, כבר שנה שנייה שהוא לומד משפטים באוניברסיטת חיפה ולא מספר לחבריו לכיתה על זהותו. הסיבה? "אני רוצה שיכירו אותי כמארק, לא כמשהו אחר".
בשונה ממרבית המדליסטים האולימפיים, שהופכים לסלבריטיז אחרי העלייה על הפודיום, מזוהים ברחוב וזוכים לקמפיינים, התהילה של ספורטאים פראלימפיים שונה. "מעט מאוד זיהו אותי בהתחלה, וזה דעך", מספר השחיין. "התגובות מהציבור אחרי טוקיו וגם אחרי פריז היו מפרגנות ותומכות, אבל הן היו ברשתות החברתיות".
להחביא לגמרי את החיים בבריכה בשנת הלימודים הראשונה מליאר לא באמת היה יכול, וכדי לחלק את הזמן בין השחייה לתואר הוא כן שיתף את המידע עם הדיקן והמרצה לענייני חוזים, ונעזר בהם בבחירת הקורסים. כשהחלה השנה השנייה באוקטובר האחרון, מליאר כבר היה במקום אחר, שלם יותר ומחפש את הדרך הנכונה לספר על ההחלטה שלו לפרוש.
בגיל 25, עם שלוש מדליות מהמשחקים בטוקיו (שתיים מזהב ואחת מארד), ארד נוסף מפריז, שש מדליות באליפויות עולם ועוד 11 באליפויות אירופה, מליאר הרגיש בשל לתלות את בגד הים והמשקפת ולומר שלום לכל בלטה בקרקעית הבריכה בחיפה, אותה הוא מכיר מגיל ארבע. בפוסט שפירסם בסוף החודש שעבר הוא כתב "הגיע הזמן להחליף את החליפה", עם כיוון ברור: להפוך לעורך דין בתחום הנזיקין. "מדברים על השחייה שתיפגע, שצריך לתת לה 100 אחוז. אני לא ראיתי את זה ככה, רציתי לעשות משהו מעבר. הנחתי שיש חיים מחוץ לבריכה".
נחזור למדליית הארד שלך בפריז. קודם כל, איך היה האירוע?
"מאוד נהניתי. הבנתי כמה טוקיו לא באמת הייתה אולימפיאדה, זה היה אירוע בלי קהל. בפריז חוויתי בפעם הראשונה אירוע שיא בפועל. זה היה מטורף, הייתי סופר תחרותי. אנחנו לא רגילים לדבר כזה, סולד אאוט, 35 אלף אנשים שצופים בך".
מאמן? לא כרגע
לא מעט ספורטאים שפורשים שנה אחרי אירוע השיא, מספרים על הניסיון לחזור לקמפיין נוסף. גם מליאר ניסה, ואחרי הפסקה קצרה חזר לאימונים בבריכה תחת יעקב ביננסון. מאמנו אפילו מצא תמריץ על מנת לשפר את תוצאותיו, כשצירף שחיין מאסטרס לא נכה לאימונים. מליאר, שנולד עם שיתוק מוחין, אהב מאוד את התחרויות הסמויות באימונים, אבל הבין שמשהו השתנה ברצון שלו להתפתח. כבר במהלך הקמפיין לפריז הוא עשה פסיכומטרי וביקר בימים פתוחים באוניברסיטאות, אפילו עשה קורסים בתכנות ולמד על הנדסת מכונות. ואז הגיע הרגע ששינה הכל.
מליאר הגיע כלקוח למשרד עורכי הדין שבו הוא עובד היום, ונעזר באנשיו בנוגע להסכמי החסויות והמלגות שצבר לאורך השנים. אחד מעורכי הדין, אותו השחיין מכיר מצוין, עשה לו "יום בחיי" עורך דין. "אהבתי את זה, ישבתי איתו במשרד והבנתי שזה הכיוון שלי", הוא אומר בחיוך. "אני אוהב להיכנס לקטנות, לחפש את הדברים האלה. היה לי מעניין".
הוויתור על אליפות העולם בקיץ היה בגלל הלימודים?
"לפני אליפות העולם יש מחנות אימונים, ולא יכולתי לנסוע אליהם כי בדיוק הייתי בתקופת מבחנים. חשבתי שיהיה מוזר לא להתחרות, לא להיות בבריכה. אני חושב שהבעיה של הספורטאים שפורשים היא פיצוץ לוח הזמנים. אני מילאתי את שלי לגמרי. לא הרגשתי שוק. זאת שגרת חיים שונה לחלוטין, לקום ולישון מתי שאני רוצה".
אז החלטת לפרוש לפני תחושת המיצוי.
"חד משמעית. אני חושב שיכולתי לשחות מהר יותר, אבל אני לא מרגיש געגוע. כשאני שוחה, זה נחמד. אני מזכיר לעצמי שזהו, אין יותר פעמיים ביום".
ביננסון לא הבין בהתחלה מדוע אחד משני החניכיו ההישגיים ביותר (לצד עמי דדאון) לא יכול לשלב בין הספורט ללימודים, אבל עם הזמן הוא קיבל את ההחלטה של מליאר. "זה לא משהו שהגיע בהפתעה. ליעקב ולי היה קשר מאוד קרוב. הוא לא כעס, אמר לי שאעשה מה שטוב לי".
איך הגיבה המשפחה?
"ההורים ויוני, אחי הגדול, שאלו עד פריז, לא מעבר. גם הם רצו שאלמד. דווקא עכשיו, אחרי פריז, הם רצו שאמשיך להתחרות. אריאל (אחיו התאום) ממשיך להתחרות. הפוסט בעצם עשה הכל רשמי, והייתי צריך להודות לכל מי שתמך בי לאורך הדרך".
קריירת אימון לא קרצה לך?
"אני חושב שמתאים לי להיות מאמן, פשוט לא כרגע. עכשיו אני מעדיף משפטים. מוסר העבודה והמשמעת ימשיכו איתי מהשחייה. הלימודים הם שלוש שנים וחצי ואז עוד שנה התמתחות".
ואתה יודע מה זה לעבור ארבע שנים ואפילו חמש.
"אני יודע להתמודד עם הרבה דברים בזכות השחייה. לא מזמן הייתה כאילו סופה בישראל, וזה הזכיר לי את מחנות הגובה בארמניה. מקום בלי אינטרנט, שלושה שבועות אתה בשום מקום, בסופות שלגים. פה באוניברסיטה תוהים אם יהיו לימודים בגלל גשם, ואני יודע שלבריכה היינו מגיעים בכל מזג אוויר".
נכי צה"ל החדשים
מלחמת חרבות ברזל הביאה צעירים רבים שנפצעו, בין אם בשירות הצבאי ובין אם אזרחים, אל ספורט הנכים. חלקם עדיין מנסים ענפים שונים כשיקום. הדיבור על ספורטאים חדשים שיצטרפו אל הקיימים בלוס־אנג'לס 2028 כבר קיים, ומליאר נזכר באליפות ישראל אשתקד. "לצערי, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה נכי צה"ל חדשים. מאוד מעניין לראות אם הם יוכלו להשתלב. אני מאמין שבשחייה זה יהיה קצת קשה, בעיקר לאלה שהנכות שלהם קלה. את התמונה הזאת לא היה משמח לראות".
קשה להשתלב כי מדובר באנשים בוגרים?
"כן, אלה אנשים בגיל עשרים ומעלה. אני ממליץ לפצועים לקחת את השחייה כשיקום. לדעתי, להיכנס לענף בגיל מאוחר כשיש לך נכות קלה הוא רעיון לא משהו. זה אחלה ספורט שיקומי".
לאן ספורט הנכים הולך לדעתך?
"אם אני מסתכל על כלל הענפים, אז יש התפתחות. מבחינה מקצועית אני לא חושב שמשהו השתנה, המצב נשאר סטטי".
