השמועות על חזרתה של מכבי ת"א למירוץ האליפות נדמו לבדיחה לא מצחיקה במחצית הראשונה מול הפועל באר-שבע. אם היו שם 25 אלף אוהדים שלה זה כנראה היה עוזר לה, אבל בדיעבד היא יכולה רק להודות על כך שהיו שם מאות בודדות לחזות זאת במו עיניהם.
אם המשחק היה מתקיים בשכונה ולא באצטדיון בלומפילד, אפשר היה לומר שזה לא כוחות, כאילו מישהו התבלבל ושם את כל השחקנים הטובים בצד אחד. מכבי נראתה כמי שלא בטובתה ניצחה בשני משחקים יותר מדי כך שתקלע לאירוע כמועמדת בתחפושת. מה לה ולבאר-שבע, שהציגה משחק שכמו נפל על רצפת חדר העריכה של קלטות האליפות של הקבוצות הגדולות ביותר של פפ גווארדיולה (בקנה מידה מקומי, כן?). מאז שהמציאו את עיגול האמצע לא היה נוקאאוט כמו זה שקינגס קאנגווה, לוקאס ונטורה ואליאל פרץ הנחילו לשלישייה הישראלית של מכבי. באר-שבע איבדה את הכדור רק כדי שיתאפשר לה לחטוף אותו ממכבי תכף ומיד. בכל פעם שמכבי עברה את החצי עם החפץ העגול ברגליה, מלאך קיבל כנפיים.
בדקה ה-42, כשהיא ביתרון 0:1, אליאל פרץ הדביק את נועם בן הרוש לדגל הקרן בצד המגרש שלו במופת של לחץ של לא יודע שובע. זה היה אחד הרגעים הכי מקטינים של מכבי בעונה לא מי יודע מה מלכתחילה. המהלך הכי טוב של מכבי במחצית הראשונה הייתה נגיעת היד של קאנגווה שמנעה 0:2 על סף המחצית בסופו של מהלך שהתחיל אחרי עוד איבוד קומי בחלק האחורי. כמו במפגש עם בית"ר ירושלים בטדי, היחיד של רוני דיילה כמאמן מול קבוצת פלייאוף עליון, מכבי נראתה כמו הקבוצות הקטנות אותן הביסה באופן שהציג אותה מלכתחילה כרלוונטית.
בדקה ה-50, קאנגווה רץ 50 מטר לבד לגמרי עד למפגש מול אופק מליקה. זה היה צריך להיות השער השני בפועל, והרביעי בהתחשב ביחסי הכוחות על המגרש. זה היה רגע מיוחד במשחק. לפתע העובדה שהתוצאה היתה רק 1:0 לבאר-שבע גרמה למכבי להיראות טוב באופן אבסורדי. אפשר היה להסביר איך במשחק מזעזע שכזה היא בפיגור, אבל קשה היה לתפוש איך עליונות שכזאת של באר-שבע שווה רק יתרון כל כך שברירי. השוויון של מכבי מפנדל נראה כמו הנפשה קלאסית של הקלישאה ש"מי שלא כובש סופג", חוסר צדק מקצועי וצדק פואטי בו-זמנית, עונש לבאר-שבע על כך שהייתה טובה מדי אבל גם לא טובה מספיק.
איך היא תצליח להתאושש מזה, יתרון שלישי ברציפות שהיא שומטת? עוד לפני שהיה לה זמן לחשוב מה היא חושבת, קאנגווה החזיר לה את היתרון, מופת של עשה זאת בעצמך בסופו של מהלך קבוצתי, שילוב מהפנט של כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. אומרים שכדי שבאר-שבע תיקח אליפות קאנגווה צריך לעשות הכל, ובמשחק הזה הוא באמת עשה הכל - כבש שער שנפסל, החמיץ ממצב של מאה אחוז, ברא אחד של מאה אחוז ובתוספת הזמן הוסיף עוד אחד בתעתיק מושלם של ההחמצה הגדולה ההיא.
