פעם בכמה שנים מגיע ילד ברזילאי שמחזיר לכדורגל את הקסם המקורי שלו. כזה הוא אסטבאו וויליאן.
הוא נולד בעיר פרנקה, הממוקמת הרחק מהערים המרכזיות בברזיל. לא מרכז תוסס ולא חממה טבעית לגיבורי-על. רק בית צנוע, רחובות שקטים ומגרשי עפר בהם הלב משחק יותר מהכסף. שם, בין בית ספר שכונתי לכנסייה שבה אביו משמש ככומר, ילד קטן התחיל לרדוף אחרי חלום גדול מדי ביחס למידותיו.
כשהיה בן שמונה בלבד, הוריו קיבלו החלטה שמעט משפחות היו מעזות לקבל: לעזוב הכל ולעבור לבלו הוריזונטה המרוחקת, כדי לאפשר לו להצטרף לאקדמיה של קרוזיירו. המעבר היה קשה עבורו ועבור משפחתו. סביבה חדשה, בית חדש, בית ספר חדש. הם מצידם, הלכו בעקבות הניצוץ שראו בעיניו. והוא, נשבע בליבו שיום אחד יחזיר להם בגדול. אסטבאו מרבה לומר בראיונות שהמוטיבציה העיקרית שלו אינה תהילה או כסף אלא "להחזיר למשפחה שלי על כל מה שהם ויתרו בשבילי".
לאחר מעבר נוסף בגיל נוער למועדון הבכיר פלמייראס, אסטבאו החל לנצוץ ברמה הלאומית. תוך זמן קצר מעת שעלה לבוגרים בגיל 16, הילד מפרנקה הפך ל"דבר הבא". לא רק בגלל הכישרון אלא גם בגלל האופי. מי שראה אותו משחק ידע שמדובר בנער שלא מפחד לשחק כמו ילד: עם חוצפה טובה, יצירתיות בלתי נלאית ויכולת להפוך מהלך קטן לרגע שזוכרים שנים. כל זאת, תוך הפגנת בגרות והתנהלות אישית יוצאת דופן. בגיל 17 כבר היה מעורב בכמות שערים גבוהה יותר משל ניימאר באותו הגיל.
ואז, בתחילת ספטמבר האחרון, הגיע הלילה במרקאנה. אצטדיון שהכיר כוכבים רבים, ובאותו הערב הכיר אחד חדש, בן 18. הכדור עלה לאוויר לאחר הסטה של שוער נבחרת צ'ילה, אסטבאו התמקם בין שחקני ההגנה, הסתובב עם הגב לשער, ובתנופה של מי שנושא עליו את הילדות, את המעברים, את החלומות – הוא שלח בעיטת מספרת לרשת. גול בכורה בנבחרת. גול שנחרט בהיסטוריה. וזה לא היה השיא.
כי מה שילד ברזילאי עושה בליגה המקומית ואפילו במשחק נבחרת מול צ'ילה זה בהחלט מבטיח; מה שהוא עושה מול ברצלונה בליגת האלופות זאת הוכחה. חודשיים לאחר המספרת במרקאנה, במדי צ'לסי החדשים, הוא השתתף בחילופי מסירות מהירים, רץ לכיוון הרחבה, קיבל את הכדור ברגל שמאל, הרים את הראש, חתך פנימה בין שחקני היריבה והצליח לבעוט בדיוק, ביטחון ואלגנטיות של שחקן-על המנוסה במעמדים כאלו, ברגל ימין ה"חלשה" שלו. לא טיפוסי עבור בן 18 העושה את צעדיו הראשונים ביבשת חדשה. שער ענק, מול אחת הקבוצות הגדולות בעולם. על הבמה שכל ילד בברזיל מדמיין כשהוא יושב מול הטלוויזיה.
וברגע הזה, שיהיה ברור: אסטבאו לא מסיים לכתוב את הסיפור שלו. הוא רק התחיל. הילד השקט מהכנסייה של אבא שלו, זה שניגן בתופים מוזיקת גוספל, זה שהתבייש ודחה מעליו את הכינוי "מסיניו" (מסי הקטן) שהודבק לו בילדותו, ממשיך להראות שהלב שלו גדול כמו הכישרון שלו.
ומשהו בסיפור הזה מרגיש כאילו הוא עוד רחוק מהסוף. אולי זו ההבנה שמי שכובש במרקאנה ונגד ברצלונה בגיל בו הרוב מסיימים בית ספר – עוד ייתן לנו עונות שלמות של רגעים שאי אפשר לשכוח. אצל אסטבאו, זה כנראה לא "אם", אלא רק "מתי".
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
