ברק יצחקי מסרב להודות במילותיו שבית"ר ירושלים רצה לאליפות. הוא הודף את השאלות (השטחיות) בנושא אחרי כל ניצחון. הוא בעצמו עבד לקלישאות בדיוק כמו מי שממשיכים לשאול שוב ושוב את אותה שאלה משל תשובה חיובית תהיה חשיפת חייהם. יצחקי חושש שאם יודה בכך שבית"ר רצה לאליפות משהו רע יקרה, אפילו סתם נאחס. לשאלות תפלות הוא משיב באמונות טפלות. אפשר להבין אותו. הוא לא מודה והם מנצחים, אז למה לשנות? יש אנשים שגם לא היו מחליפים תחתונים.
זה לא באמת משנה אם יצחקי לא יסכים להודות בכך שבית"ר רצה לאליפות עד שהוא והצלחת יהיו על במה בכיכר ספרא, רטובים משמפניה לצלילי שירים של איל גולן. עיון מעמיק בספר החוקים של הליגה לא מצא סעיף שאוסר על קבוצה שמאמנה לא מוכן להצהיר על ריצתה לאליפות לסיים את העונה במקום הראשון. כדורגל זה לא טאקי, שם מוכרחים להצהיר "קלף אחרון" אחרת אי־אפשר לנצח גם אם לא נותרת עם קלפים ביד. וממילא, לכולם ברור שבית"ר רצה לאליפות, ואם היא לא רצה, אז האליפות רצה אליה, ראו האופן שבו מכבי ת"א מפוררת את עצמה עם הריקוד המושחת עם ז'רקו לאזטיץ', או ההפסד של הפועל באר־שבע בטבריה.
גם אם כדי לקחת אליפות צריך להקדים את הקבוצה במקום השני ולא את זו שבשלישי, יש בהידרדרות של מכבי ת"א כדי להעצים את מידת הרצינות של בית"ר. כדי לקיים אותה בתור מועמדת לתואר היא צריכה קודם כל להיתפס כקוראת התיגר העיקרית. ההתמוססות של מכבי ת"א מגדילה ביחס ישיר את בית"ר. ההבנה שצריך לגבור על אחת, ולא על שתיים, מגדילה את הסיכויים. הגדלת הסיכויים מגדילה את האמונה. הגדלת האמונה מגדילה את הסיכוי להשיג את המטרה. זה תרשים הזרימה. כאשר בית"ר רואה את מכבי ת"א מציינת משחק רביעי בלי ניצחון, זה נוגע לה מאוד. אל דאגה, שחקניו של יצחקי לא צריכים לשמוע אותו אומר לכתבת הקווים שהקבוצה רצה לאליפות. בצ'אט בווטסאפ ובחדר ההלבשה הוא מדבר אחרת.
לא רק שועה ואצילי
אליפות לא לוקחים רק על הדשא, אלא גם, ואולי בעיקר, בניהול. ברק אברמוב מייתר את השתיקה של יצחקי, ראה ההחתמה של בוריס אינו. אם בית"ר לא רצה לאליפות, לא רק שהוא לא מצרף את אינו – הוא מוכר את ירין לוי. מעשים חשובים מדיבורים גם במקרה הזה. יותר טוב מכל מי שמבקש לשמוע אותה אומרת שהיא רצה לאליפות, בית"ר עצמה יודעת שהיא רצה לאליפות. זה ניכר בכמות הצופים, בשאגות אחרי שער. בניצחונות שהם כבר איקונים, ראו השישייה מול מכבי ת"א או שני הניצחונות הרצופים בתוספת הזמן על סכנין ומכבי חיפה.
כבר 18 שנה שבית"ר משחקת בשביל כלום. לכל היותר גלגל שלישי עם בני בן־זקן תחת אלי טביב. האנטגוניזם שעורר האחרון, והספקות לגבי העצמאות של הראשון, הקשו על האמונה שמשהו טוב באמת יכול לקרות. השנה לבית"ר יש הכל. מאמן בעל אישיות, מנהל מקצועי שחוצץ בינו לבין בעלים שעשה לה רק טוב. הפירמידה ישנה, עכשיו השאלה היא מה גובה השפיץ.
לסירוב של יצחקי להודות בריצה לאליפות יש בכל זאת משמעות. העולם הרי לא האמין בכך, אז למה עכשיו, כשהעולם מתחיל להשתכנע, בית"ר צריכה לרקוד לפי החליל שלו ולספק את תאוות הכותרות? בלי קשר, הספקנות לגבי הסיכוי הייתה במקום. הרי ירדן שועה ועומר אצילי היו שם בעונה שעברה, וזה לא הספיק ליותר מכמה ניצוצות שלא התחברו לריצה עקבית.
אבל בית"ר של העונה רצה לאליפות ואולי גם תזכה בה לא בזכות שני השחקנים הכי טובים שלה, אלא בזכות כל מי שמעבר להם. יש לה השנה שני בלמים שלא היה לה אחד קרוב אליהם בעונה שעברה. ג'ונבוסקו קאלו תורם למשחקה הרבה יותר משתרמו מיירון ג'ורג' או פטריק טוומאסי; יש לה סגל שאפשר לעבות עוד יותר, אך כבר עתה הוא יאפשר להעלות מהספסל שחקנים כמו דור מיכה (או עדי יונה) וטימוטי מוזי. בעיקר עומדת לזכותה העובדה שזו העונה המלאה השנייה תחת יצחקי. העקרונות עקרוניים יותר, ההרגלים אוטומטיים יותר. בית"ר יודעת מה טוב לה, ולא במקרה היא מגלה שזה טוב גם עבור כל היתר.
הגדול מאז עידן גאידמק
היו לבית"ר שני גמרי גביע מאז האליפות האחרונה, אבל המשחק הערב (20.30) מול הפועל ת"א הוא כנראה הגדול ביותר שהיה לה מאז ימי ארקדי גאידמק, למרות שהיריבה היא לא חלק ממאבק האליפות. יש פה הכל: נמסיס שמשחק מולה לא זקוק להקשר טבלאי, הריגוש של הריצה בצמרת שהופך גם משחק מול ריינה לאירוע, ובעיקר זיכרון המפגש במחזור השלישי. הפועל עשתה אז לבית"ר את מה שבית"ר עשתה מאז להפועל פ"ת, סכנין, מכבי ת"א, ריינה והפועל חיפה שמולן הפכה פיגור לניצחון, ועוד איך – עם שני שערים החל מהדקה ה־90.
אם אפשר היה למכור למשחק הזה 70 אלף כרטיסים, עדיין הייתה רשימת המתנה. המשחק הזה הוא סרגל מדידה לכל אספקט בבית"ר הנוכחית – לרלוונטיות שלה למרוץ האליפות, למידת ההתרגשות שלה, ליכולתה לעמוד בציפיות, וגם למסוגלות שלה לספר סיפור. זה בסופו של דבר מה שהיא עושה ב־15 המחזורים הראשונים – מספרת את הסיפור הכי טוב בכדורגל הישראלי. סיפור שיש בו שישייה על מכבי, ניצחונות בתוספת הזמן, מהפכים ואת הכדורגל הכי התקפי, אבל גם יש בו עדיין מקום לסיפורים נוספים. אליפות תחייב קודם כל את הכנעת השד מבאר־שבע שבית"ר לא מסוגלת להתמודד איתו כבר למעלה מעשור, אבל אליפות זקוקה לא רק להודאה בכך שמתחרים עליה, אלא גם בחומרים לקלטת. עם כל הכבוד לתבוסה ההיסטורית שהנחילה למכבי ת"א, בקלטת של בית"ר יש מקום שרק הפועל ת"א יכולה לתפוס.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.01.26
