עכשיו, אחרי שהקמפיין (אם אפשר לכנות זאת כך) נגמר, אפשר להודות שגם עבור נבחרת שרגילה לפספס, ליגת האומות 2026 היא פספוס היסטורי בגיליון של נבחרת ישראל. על הכף אמנם לא עמדה העפלה לטורניר גדול, ולכן זה מעט מוזר להכתיר בעיטה בדלי ריק כבזבוז משווע, אבל גם אם הדרך מליגת האומות לא מובילה לשום מקום, ישראל הלכה בה לאיבוד כפי שהרבה זמן לא אבדה.
קמפיין ליגת האומות הקודם, בדרג א׳, כתב מראש עבור רן בן שמעון והשחקנים את כל התירוצים, והם הפליאו לא להשתמש בכולם כשניצחו את בלגיה וסיימו בתיקו מול צרפת. הקמפיין הזה לא אפשר תירוצים. הוא היה מבחן קשה אך אפשרי שהתגלה כבלתי אפשרי, וזה מה שכל כך מתסכל. אוסטריה העדיפה אך הלא בלתי מושגת, אירלנד השטנית שהרימה לנבחרת לוולה רק כדי שזו תבעט בעצמה, קוסובו הבינונית ביום טוב. הנבחרת השיגה מול אלו את אותו מספר נקודות שהשיגה בקמפיין הקודם מול צרפת, בלגיה ואיטליה.
הכישלון הבולט של בן שמעון הוא לא שתחתיו החורים במסננת ההגנתית הפכו גדולים באופן כמעט חסר תקדים - 1.92 שערי חובה למשחק, הכי הרבה למאמן נבחרות מאז שנות ה-60׳, כשבגרוש וברשת היה חור. והוא לא שנכנע לגדולות מאיתנו כמו נורבגיה או איטליה במוקדמות המונדיאל. הוא בכך שנכנע באותו האופן לנבחרות עליהן בדיוק ישראל אמורה להתגבר כדי להעפיל ליורו. מילא לא להגשים חלומות. בן שמעון לא אפשר לנו אפילו לחלום.
נכון, בן שמעון לא אחראי לכך שבמפקד האוכלוסין האחרון שנערך בישראל לא נמצא ולו בלם אחד לרפואה, אבל שנתיים וחצי לכהונתו, ואף שחקן בנבחרת לא נראה טוב יותר תחתיו. את השיפור הדרמטי של דור פרץ, ממש המצאה מחדש, אי אפשר לזקוף לזכותו - התהליך האלכימי שעבר במסגרתו הפך מקשר אחורי לסקורר הטוב בישראל התרחש במסגרת הקבוצה. תחת אותו עקרון, ההגינות מחייבת לציין שגם הדעיכה של אוסקר גלוך היא לא אשמתו של מי שפוגש אותו לכמה ימים פעם בשלושה חודשים, אבל ניחא אם זה היה רק הקשר של איאקס. בתקופתו התקין בן שמעון קוקטייל ייחודי של שחקנים שלא ביטאו את יכולתם (גלוך), שהוצבו בעמדה לא להם (מנור סולומון) או שלא הוצבו בכלל (ענאן חלאיילי). ולפעמים הכל ביחד.
עם סופה של הקדנציה של בן שמעון, אפשר כבר להבין שכשם שאלון חזן שירת אותו בכך שהנמיך עבורו את רצפת הנבחרת, כך גם עיקר תרומתו של בן שמעון מתבטא בדרדור ערך המניה של הנבחרת לשפל חדש - ניצחון בודד ב-12 משחקים, שלושה שערים בששת המשחקים האחרונים. הדיפלציה הזאת הופכת את הנבחרת לקוסמת במיוחד עבור יורשו, שכמו רבים לפניו משוכנע לבטח שתזמון טוב יותר לקבל אותה לא יכול להיות.
זו מהות הונאת הפירמידה של הנבחרת, אשר מפילה עוד ועוד קורבנות כבר שנים ארוכות. כל מאמן מגלגל לבא בתור אשליה על כך שמכאן יכול רק להיות טוב יותר. הנבחרת היא ההוכחה לכך שהיקום הוא באמת אינסופי. מתבקש היה לחשוב שמתישהו התנועה לאחור תפסק והיא תפגוש בקיר שממנו אפשר יהיה להתקדם רק בכיוון אחד, קדימה, אבל לנבחרת הזאת, שתהיה בריאה, יש תמיד מקום לצמוח, רק הפוך, שלא כדרך הטבע.
הבחירה של בן שמעון לעזוב את הנבחרת על דעתו לטובת מה שנראה כמו חוזה במכבי חיפה היא מובנת. אם יכול היה לאמן את מכבי חיפה במאי 2024, לא היה מגיע לנבחרת עוד לפני שנכשל בה, אז בטח שהוא ילך למכבי חיפה אחרי שנכשל בה. מדובר במצנח זהב עבור מי שנמצא במקום שבסוף כולם נופלים ממנו.
בן שמעון עוזב את הנבחרת מבחירה, היחיד פרט לאלי גוטמן שעושה זאת מיוזמתו ב-20 השנים האחרונות. זה אולי גדול ההישגים של בן שמעון בנבחרת. היא אולי לא שרדה אותו, אבל הוא שרד אותה. נבחרת ישראל היא לא מקום שמתפטרים ממנו. היא מקום שמפטר, שגובה מחיר, שמעניש ומכתים. היא הייתה הסוף, דה-פקטו, של קריירת האימון של כל המאמנים הישראלים שאימנו אותה מאז אברם גרנט. היא המקום אליו מאמנים הולכים כשהאגם קפוא.
אם מחליפו יהיה אמנם ברק בכר, זו תהיה הפעם הראשונה שמאמן במצב קפאון פוגש את גוש הקרח הקר ביותר בספורט הישראלי. המניה שלו נמוכה אפילו משלה. עוד לא היה מאמן בצלילה חדה יותר שקיבל את הנבחרת. לשני הצדדים יש רק לאן לעלות. הלוואי ואפשר היה להסיק מזה שהם גם יעלו. תשאירו להם להפתיע אתכם.







