כאשר ספיר ברמן שרקה לפתיחת הדרבי התל-אביבי בשמינית גמר גביע המדינה, נרשמה אנחת רווחה קולקטיבית. קרוב לשנתיים שהאירוע הזה, שפעם היה טבעי כמו זריחת השמש, לא התרחש. ירידת הליגה של הפועל, פיצוץ הדרבי הראשון, ההתחדשות של הפועל והמשבר היחסי של מכבי, הפורמט שמחייב הכרעה – הכל העמיס על מאזני הצפייה משקל שכמותו לא היה עליהם מאז גמר הגביע בין הקבוצות לפני ארבע שנים וחצי.
התקווה של הפועל לניצחון, שרק הולכת ומתעצמת עם כל יום שחולף בלעדיו כבר קרוב ל-12 שנה, ניכרה בהרכב שבחר אליניב ברדה, כזה שספק אם היה מרגיש בנוח להעלות אפילו מול קבוצות תחתית. סתיו טוריאל, לויזוס לויזו ורוי קורין ביחד, בהבנה ברורה שמכבי תשלוט במשחק אבל אולי, במקרה, אם יהיה מזל, להפועל יהיו שלוש-ארבע התקפות מעבר שבאמצעות רגליים המוכשרות של השלישייה ייצרו איזה רגע בלתי נשכח. ובכן, ובעדינות, זה לא עבד.
מצד אחד, שיטת המשחק של הפועל, שבנויה על בילד אפ מאחורה, התנפצה בחסות הדלילות באמצע ורק הזמינה לחץ (התעקשות תמוהה של ברדה לדבוק בה בהתחשב בכך שהוא זה שבחר לדלל את האמצע), ומצד שני היא לא הרוויחה מספיק כדורים כדי לצאת מהר קדימה. ב-45 הדקות הראשונות אפשר היה רק להצטער על החומר שהוזרק לקרסול של טוריאל כדי להכשיר אותו לדרבי. לבטח מישהו היה מפיק ממנו תועלת גדולה יותר.
המחצית השנייה התחילה עם הבנה של הפועל שמה שהיה לא יכול להיות עוד. היא הגבירה לחץ, אפילו ביקרה לראשונה באזורים שעד אז ראתה רק במשקפת, ריח קלוש של שער עלה גם בקרב אוהדיה התתרנים, אבל דווקא אז, מעשה שטן, התעללות של ממש, היא חטפה את השער. אולי זה לא אמור לקרות, אולי זה לא יקרה לעולם. מהמקום הזה, הכל כך מוכר לה, הבלתי נסבל עוד, היא מצאה בעצמה פתאום משהו שהיא לא הכירה, מספיק שאר רוח, התלהבות ואמונה בשביל להשוות וגם להחזיק ביתרון מספרי אחרי הרחקה של רוי רביבו.
את התקווה שהיום זה היום אי אפשר היה רק להרגיש. אפשר היה ממש לראות. היא ריחפה באוויר, מהיציעים אל הדשא ובחזרה, צבר אנרגיה שמתגבש ומחכה רק לנגיעה קטנה אחת כדי להשתחרר. זו היתה צריכה להיות הנגיעה של לירן רוטמן, אבל הוא נעצר אצל אופק מליקה, והשאר היסטוריה. היסטוריה שלא משתנה.
