הכיתובים המתריסים על חולצות אוהדי הכדורגל משקפים נאמנה את הגזענות, השנאה, התיעוב, המיאוס ושאר הרעות החולות – והמחליאות – המאפיינות את החברה הישראלית בימים אלה. אפשר לטעון שיש מקום לנסות ולהיאבק בתופעה, אך בפועל אין בכך טעם, אין סיכוי, אין תועלת ואין תוחלת. זהו מאבק מיותר ומראש אבוד.
אפשר ואף רצוי לבחון את התופעה מזווית אחרת: גאוות הלובשים את החולצות ושביעות הרצון הנהנתנית שלהם מן ההתרסה הפומבית אינן אלא מנגנון שחרור לחצים, קיטור חברתי הזורם בצינור צר ומאולתר.
כתובות על קירות, כמו גם על חולצות, אינן אמורות להפתיע איש, ובוודאי שלא להפיל מי מאיתנו מהכיסא. בתוך עמנו אנחנו יושבים – צועקים, מוחים, עוקפים בכביש ובתורים, נדחפים. כאלה אנחנו. זהו מראה פניה של הפרהסיה הישראלית.
גילוי נאות: אני אוהב כמה ענפי ספורט. כדורגל אינו בהכרח אחד מהם, אך כאשר אני צופה בביצועים מרהיבים של שחקנים על כר הדשא, אני מתפעל, משתאה ונהנה. אני אוהב אמנות, וגם במשחק יש לעיתים רגעים כאלה.
מי שהבליגו במשך שנים – וממשיכים להבליג – על קריאות יציע כגון "מוות לערבים" או "יישרף לכם הכפר", ומתייחסים אליהן כאל פולקלור, הווי, צבע מקומי וחלק בלתי נפרד מאווירת המשחק, אינם יכולים כעת להצטדק ולהתחסד. אין זה סביר לייחס לכיתובים, לתמונות ולסמלים שעל חולצות האוהדים סכנה לשלום הציבור. אוהדי הכדורגל הם בשר מבשרה של החברה, עצם מעצמותיה.
אינני מציע להקל ראש בהסתה. להפך. אך מאחר שכולנו חיים זה מכבר בתוך מציאות רוויה בשיסוי, ביזוי וכן – גם בהסתה – אין זה מתפקידה של המשטרה לנסות ולהפוך את יציעי האצטדיונים לזירת התחשבנות עם אוהדים משולהבים.
הניחו לנושא. יש נושאים חשובים, דחופים ובוערים הרבה יותר, שראוי לעסוק בהם תחילה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
