יש רגע כזה שכל אוהד של הפועל תל אביב בכדורסל מכיר בגוף. שלושה רבעים מצוינים, כדורסל חכם, שליטה בקצב ויתרון דו־ספרתי – ואז משהו מתהפך. הידיים נעשות כבדות, ההתקפה נתקעת והמשחק מתחיל לברוח. זה לא עניין של תרגיל שלא עבד או חילוף מאוחר, אלא סיפור נוירו־פסיכולוגי קלאסי של קבוצה שעוברת ממצב ביצוע למצב הישרדות.
כשבר טימור מדבר על “אותו תסריט שחוזר”, וכשדימיטריס איטודיס מציין שהקבוצה שיחקה טוב רוב המשחק, הם צודקים. בשלבים האלה השחקנים פועלים על אוטומט איכותי: הזיכרון הטקטי, התיאום, קריאת המשחק והתגובות – הכול זורם. זהו המוח במצב ביצוע, מינימום חשיבה מודעת ומקסימום תגובה מדויקת.
דווקא כשהמשחק מתקרב לסיום וכשהיריבות, כמו ולנסיה או פרטיזן, מתחילות לחזור, מתרחש שינוי פנימי. עד אז הפוקוס היה חיצוני – כדור, תנועה, שטח ושחקן מולך. פתאום הפוקוס נהיה פנימי: מחשבות, חששות וזיכרונות מהפסד קודם. כאן נכנסת לפעולה רשת מוחית שנקראת DMN, רשת ברירת המחדל, זו שפועלת כשאנחנו חושבים על עצמנו, מנתחים ומהרהרים. בחיי היום־יום היא חשובה, אבל בסיום משחק צמוד היא אויבת. במקום מחשבות תפעוליות כמו איפה החסימה, לאן החיתוך הבא ומי נשאר בפינה, עולות מחשבות אחרות לגמרי: “לא שוב אנחנו קורסים”, “אסור לי להחטיא”, “אם נאבד עכשיו זה גמור”. זה הרגע שבו מתחיל ה־Choking, חנק תחת לחץ. השחקן כבר לא משחק, אלא מפקח על עצמו משחק. הוא מפסיק לפעול באופן טבעי ומתחיל לנתח את עצמו תוך כדי תנועה. החשיבה הזו שוברת את האוטומט, מאטה את הפעולה ופוגעת בדיוק, והתנועה הטבעית הופכת מאולצת.
התופעה הזו מדבקת ברמה הקבוצתית. קבוצה היא מערכת עצבית משותפת, וכששחקן אחד נכנס להיסוס זה עובר הלאה: היסוס מוביל למסירה מאוחרת, המסירה המאוחרת תוקעת את ההתקפה, הלחץ עולה, ומכאן הדרך לעוד היסוס קצרה. ברגעים כאלה גם מתחים פנימיים, כמו דיווחים על חיכוכים סביב שחקנים בכירים כדוגמת ואסיליה מיציץ’, לא חייבים להיות דרמטיים כדי להשפיע. די בתחושת אי־שקט כללית. המוח הקבוצתי נהיה דרוך מדי, ודריכות יתר פוגעת בדיוק המוטורי ובקבלת ההחלטות.
החדשות הטובות הן שמדובר במשהו שניתן לאמן. זה לא “אופי לוזרי”, אלא מיומנות עצבית שאפשר לפתח. אימון נכון לא מסתפק בזריקות עונשין בסוף אימון, אלא מוסיף עומס מנטלי מכוון: ספירה לאחור בקול, רעש יזום או ענישה קבוצתית על טעות, כדי לתרגל חזרה מהירה מהראש אל הגוף. בדיוק כמו שיש תרגיל התקפה, גם למוח צריכה להיות שגרת מאני־טיים קבועה – מילה מוסכמת שמחזירה לפוקוס, נשימה אחת משותפת בפסק זמן או משפט עוגן אישי שמחזיר לפעולה לפני מחשבה. ברגעים האלה לא צריך נאומים ולא הגדלת מוטיבציה, אלא להפך: צמצום חשיבה.
הוראה אחת פשוטה, פעולה אחת קדימה, משימה הבאה בלבד. הוראות מורכבות רק מגבירות עומס קוגניטיבי. בנוסף, חשוב לייצר באימונים מצבים של “טעויות תחת שליטה”: יתרון 12 נקודות, שלוש דקות לסיום, והמאמן שורק על כל שריקה גבולית נגדך. המטרה אינה לנצח את הסיטואציה, אלא להישאר בתפקוד גם כשהמערכת הפנימית צועקת.
השורה התחתונה ברורה: הקבוצה לא רכה, היא מוצפת, וזה הבדל עצום. הצפה מנטלית היא תופעה שניתן להפוך. ברגע שהשחקנים ילמדו לזהות את המעבר מביצוע לחשיבת יתר, ולחזור בכוונה לפעולה פשוטה ומיידית, הרבעים הרביעיים יכולים להפוך ממלכודת לנשק. לפעמים הדרך לנצח משחק גדול לא עוברת בתרגיל חדש, אלא ביכולת של המוח לשתוק בזמן הנכון.
*הכותב הינו פסיכולוג בתחום הספורט והביצוע, מלווה נבחרות וקבוצות בארץ ובחו״ל וספורטאים בליווי אישי.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
