סומו הוא יפני כמו שהר פוג'י או פסטיבל פריחת הדובדבנים הם יפניים. הוא הספורט הלאומי, המקום היחיד בעולם שבו אפשר להתאמן באופן מקצועי לסומו, אבל הוא הרבה יותר מספורט. הוא ריטואל היררכי ודרמטי שבו שני לווייתנים חצי ערומים (ריקישי), עם חגורת בד מסביב לחלציים (מאהוושי) וציציות שיער אסופות לקודקוד כמו סמוראים (צונמאג'ה), כורעים אחד מול השני על עיגול עשוי חימר בקוטר 4.55 מטר ומנסים להוציא אחד את השני מהעיגול, או לגרום לכך שאחד מאבריו של היריב, מלבד כפות רגליו, ייגע בחימר. אלו שתי הדרכים לנצח. הטקסים וההכנות אורכים דקות ארוכות, הקרב עצמו בדרך כלל מספר קצר של שניות.
וכיוון שסומו מקועקע כה עמוק לתרבות היפנית, הרי שבמשך שנים לא הייתה לזרים אפשרות להיכנס אליו. החברה היפנית היא חברה אקסלוסיבית. אין במילה גייג'ין שום דבר מעליב, אבל מערביים עדיין מתייחסים אליה כמילה מעליבה. פירושה הוא "זר", אבל בקונטקסטים מסוימים היא גם: לך מכאן, אתה לא שייך. זה יפני טהור.
6 צפייה בגלריה
אקבונו
אקבונו
גישר בין ארה"ב ליפן עוד בשנות ה-90. אקבונו
(צילום: רויטרס)
6 צפייה בגלריה
אקבונו
אקבונו
מגדולי לוחמי הסומו בכל הזמנים. אקבונו בשיא הקריירה
(צילום: EPA/JIJI PRESS )
כך היה לגבי תואר הגראנד מאסטר (יוקוזונה) בסומו. עד 1993, היו רק 63 גראנד מאסטרים בכל 300 שנות הסומו כספורט תחרותי. כולם היו יפנים. ב-1993 לא היה לוחם אחד שהחזיק בתואר הזה, התואר הכי רם של הענף. בשנה שלפני הוגש שמו של קאנישיקי, לוחם סומו מהוואי, לתואר גראנד מאסטר. הוועדה האחראית למתן התואר דחתה את בקשתו בטענה שאינו עומד בקריטריונים, לפי אחד מהם, הוא חייב לזכות בשני טורנירים ברציפות. קאנישיקי טען שמדובר בגזענות והאשים את יפן כי היא חברה סגורה.
היפנים לא ממש התכחשו. הם פחדו שהספורט ייכבש על ידי זרים, ובעיקר טענו שלזרים אין את הילת הרוממות (הינקאקו) כדי לתת לתואר את הכבוד הראוי לו. אבל בסוף 1992 ובתחילת 1993, זכה אקבונו טורה, לוחם נוסף מהוואי, בשני טורנירים ברציפות. לוועדה לא הייתה ברירה. "שכחנו לגמרי שהוא לא יפני", העיד אז על אקבונו יושיטאקה טאקאהאשי, יושב ראש הוועדה לקידום שמחליטה מי יקבל תואר יוקוזונה.
כשאקבונו נסע ליפן ב-1988, הוא לא ידע למה הוא הולך. הוא התגעגע לבית שלו בטירוף. היה מתאמן שעות גם כדי להתחזק וגם כדי להזיע, כדי שאף אחד לא יראה את הדמעות. המדריכים היפנים ראו בו פוטנציאל עצום. הם החרימו ממנו את הדרכון כדי שלא יברח
בתחילת החודש מת אקבונו פורץ הדרך כתוצאה מאי ספיקת לב. הוא היה רק בן 54. "הוא הביא כבוד גדול למדינה שבה נולד ולמדינה שאותה אימץ כבית", אמר עליו רם עמנואל, שגריר ארה"ב ביפן, "אפילו במושגים של סומו הוא היה ענק, גשר תרבותי בין ארצות הברית ויפן".

זה הכי, אחי

אקבונו נולד ב-1969 בהוואי. אב אירי נהג מונית, אמא קובנית עובדת משרד. שני אחים ואחות. הוא נולד בכלל כצ'אדוויק ג'ורג' רואן, סנטר בתיכון שקיבל מלגת כדורסל לאוניברסיטת הוואי פסיפיק. הוא לא שיחק בעונה הראשונה והתחיל ללמוד לקראת תואר בניהול מלונאות. יום אחד הגיע מאמן סומו לבית של הרואנים. וביקש לגייס את אחיו לפנימיית סומו ביפן. האב סירב בטענה שהאח עדיין בתיכון. "אבל אתה יכול לקחת את צ'אד", הוא אמר למאמן, "הוא כל הזמן רואה סומו בטלוויזיה". המאמן הסתכל על צ'אד. היו לו רגליים ארוכות ודקות ומרכז כובד גבוה, לא ממש אידיאלי ללוחם סומו. הוא החליט לקחת אותו ליפן, במחשבה שזה יגרום לאח לעקוב אחריו.
כשצ'אד רואן נסע ליפן ב-1988, הוא לא ידע למה הוא הולך. פנימיות הסומו נקראות ביפנית במקור "אורוות". הצעירים קמים להתאמן בחמש בבוקר. הם אחראים לנקיונות, להכנת האוכל, לניקוי הזיעה מגופם ופניהם של המבוגרים יותר. הם עומדים מוכנים עם המגבות כשהמבוגרים יותר מסיימים את המקלחת. קיימת תרבות של הצקות ומכות כלפי הצעירים (במקרה אחד צעיר התאבד לאחר שילדי הפנימיה הבוגרים קיבלו הוראה מהמאמן לחנך אותו. הם הרביצו לו באלת בייסבול וכיבו עליו סיגריות). צ'אד רואן התגעגע לבית שלו בטירוף. הוא היה מתאמן שעות גם כדי להתחזק וגם כדי להזיע, כדי שאף אחד לא יראה את הדמעות. המדריכים היפנים ראו בו פוטנציאל עצום. הם החרימו ממנו את הדרכון כדי שלא יברח.
6 צפייה בגלריה
אקבונו
אקבונו
אקבונו היה המייקל ג'ורדן של היפנים
(צילום: AP Photo/Itsuo Inouye)
פעם, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה והשפל הכלכלי, הורים רבים היו שולחים את ילדיהם לאורוות. בעיקר משפחות כפריות מהמעמד הנמוך. אורוות הסומו נתנו לילדים שלהם מקום לישון, אוכל על השולחן, חינוך. הילדים הצטרפו בשמחה מתוך מחשבה שזו דרך לעתיד ורוד יותר, להתפרנס ולסייע למשפחות העניות שלהם. בכל שנה היו מצטרפים 300 תלמידים לחמישים בתי הספר לסומו. הם היו מוכנים לקבל את הרוטינה והתנאים הקשים, את ההקרבה העצומה ואורח החיים הספרטני, את המשמעת הקשוחה, את כל הוויתורים הכרוכים בלהיות מתאבק סומו מקצועי: אסור לך לנהוג, אורך החיים הממוצע שלך הוא 65, 15 שנה פחות מאשר גבר יפני ממוצע, אוכל ואימונים בלי יציאה מהאורווה, בלי ארוחת בוקר, אבל ארוחת צהרים וארוחת ערב שכוללות בעיקר צ'אנקונבה, נזיד עשיר בפרוטאין, וחמש או שש צלחות אורז, ואחרי כל ארוחה, שינה עמוקה כדי להוסיף משקל. והרבה בירות, מאותה סיבה. באימונים אוכלים חזיר ופרות, לפני תחרויות עוף, כי התרנגול עומד שתי רגליים, כמו הלוחם. סומו הוא ענף של ריטואלים וסמלים. עשרת אלפים קלוריות ביום, שווה ערך לעשר צלחות גדולות של שניצל וצ'יפס. הם חייבים ללבוש שמלות יפניות מסורתיות כדי שכולם יידעו שהם מתאבקים (מי שעולה בסולם התארים יכול ללבוש חלוק). הם צפויים לסבול מלחץ דם גבוה, סכרת, התקפי לב.
ישנן שש קטגוריות בסומו. הן נקבעות לפי טיב התוצאות שלך ולא לפי משקל. אקבונו מתנשא כבר ל-2.03 מטר, המשקל שלו מעל 200 ק"ג. אחד הגבוהים והכבדים בענף. אין לו מרכז כובד נמוך, אין לו את הגמישות של הלוחמים היפנים (שמקדישים חצי מזמן האימון שלהם למתיחות), ובטוח שאין לו אלפית מהטכניקה שלהם. אבל יש לו כוח מתפרץ. הוא משתמש במוטת הידיים העצומה שלו, תופס את היריב בחגורה שלו או בסנטר (טכניקת אושי-דאשי) ודוחף אותו מחוץ למעגל החימר (דוהיו).
6 צפייה בגלריה
אקבונו
אקבונו
שגריר של כבוד. לצד נשיא צרפת בעבר ז'אק שיראק
(צילום: AFP)
ההתקדמות שלו מטאורית. ב-1990 הוא מגיע לחטיבה העליונה. בתחרות הראשונה שלו הוא מתחרה נגד טאקאנוהנה קוג'י ומאסארו האנאדה, שני אחים שמגיעים מהאריסטוקרטיה של הענף, בניו של טאקנוהנה קנשי, מי שהיה אלוף פופולרי בשנות השבעים. הקרבות ביניהם הולכים להגדיר מחדש את הענף ולהביא אותו לפופולריות שיא במדינה ובטלוויזיה.

הקרבה בלתי נתפסת

ישנן כמה גרסאות לגבי מקורות הסומו. ציורי קיר פרה-היסטוריים מעידים כי הוא התחיל כבר לפני 3,000 שנה כריקוד של האיכרים לאלים, תפילה לקציר משובח. גרסה אחרת גורסת כי לפני 1,500 שנה, פתרו אל המים ואל הרעם מחלוקת ביניהם על בעלות על איים בקרב סומו. עד ימי הביניים היו מוכרעים קרבות הסומו רק כשאחד הלוחמים היה מת. סומו כספורט מקצועני בגרסתו הנוכחית קיים מאז שלהי תקופת הפיאודליזם ביפן.
אבל בשנים האחרונות, האפיל של הענף בנחיתה מתמדת. הצעירים מעדיפים בייסבול וכדורגל, הם לא מוכנים להקריב את חיי הנערות שלהם באורוות ולא מוכנים לנהל אורח חיים לא בריא שיגזול 15 שנה מחייהם. הסיכויים לא לטובתם, רק שבעים מתאבקי סומו זוכים למעמד סקיטורי, כאלו שיכולים לקבל שכר וליהנות מזכויות מיוחדות. הכסף לא גדול: רק 26,000 דולר בשנה, למרות שיש בונוסים לא מעטים מהשתתפות וזכייה בתחרויות וגם מספונסרים.
6 צפייה בגלריה
אקבונו
אקבונו
מי שרוצה להפוך ללוחם סומו, חייב לעבור תנאים קשים ביותר
(צילום: AP Photo/Itsuo Inouye)
היפנים מתעניינים הרבה יותר בגולף מאשר בסומו. מה להם ולקרב של שניות בין שני אנשים שסובלים מהשמנת יתר. זה קשור גם לעובדה ששישה מתוך 73 הגראנד מאסטרים הם זרים. במדינה שבה יש מגבלה לכמה שחקני בייסבול זרים יכולים לשחק בקבוצה וחל איסור על סוסים זרים להתחרות בשטחה, זה ענין גדול. רק שבעה אחוזים מ-600 לוחמי הסומו הם זרים, אבל שליש מתוך הלוחמים בחטיבה העליונה מגיעים מחוץ ליפן, בעיקר ממונגוליה ומזרח אירופה. הם הביאו שיטות וטכניקות חדשות מענפי לחימה אחרים, אבל היפנים אוהבים את הסומו שלהם אולד פאשן.
התאחדות הסומו הורידה את תנאי המינימום למשקל (67 ק"ג) ולגובה (1.67), אבל אחרי שילד בן 16 עשה חמישה ניתוחים פלסטיים כדי להוסיף 15 סנטימטר לקרקפת כדי להתקבל, הם הורידו את דרישות המינימום ודרשו רק שמגישי הבקשות יעברו מבחן ספורטיבי מעשי. ועדיין רק עשרות בקשות נשלחות בשנה להתקבל לאורוות. בתי הספר הפסיקו ללמד סומו.

"מעולם לא שכח מאיפה הוא בא"

אקבונו מקבל את תואר היוקוזונה ב-27 בינואר 1993. 62 אחוז מבתי האב ביפן חוזים בטלוויזיה בטקס שבו מוענק לו הפרס. הקרבות שלו עם האחים הם אפיים. הוא הולך לישון עם התמונות שלהם מתחת לשמיכה. יש שישה טורנירים בשנה, כל טורניר בן 15 יום (היום האחרון נקרא "התענוג של אלף הסתווים"). בכל יום מתיישבים המנהלים של איגוד הסומו ומחליטים אלו קרבות יתקיימו ביום למחרת. חל איסור על קרבות בין אחים ובין תלמידים של אותה אורווה, אלא אם כן זהו קרב שמכריע את גורל האליפות. מי שמשיג את מספר הניצחונות הרב ביותר מנצח.
6 צפייה בגלריה
אקבונו
אקבונו
ייצג את יפן ואת ארה"ב. אקבונו לצד דניס רודמן
(צילום: AP Photo/Shizuo Kambayashi, File)
אלו שנות התשעים. שלהי הבום הכלכלי ביפן. ההיכלים מפוצצים, הקרבות משודרים לכל העולם. יפן נגד אמריקה, טכניקה וזריזות נגד כוח מתפרץ. אקבונו הוא לוחם אדיר, ואפילו יותר ג'נטלמן. ב-1996 הוא מקבל אזרחות יפנית ומחליף את שמו באופן רשמי לאקבונו, שחר בתרגום מיפנית. הוא נאמן ומסור לספורט, הוא מדבר יפנית ומבקש שיתייחסו אליו כאל לוחם סומו, ולא כיפני או אמריקאי. הוא שמר על ההוראות: לא משך בשיער, לא דחף את האצבעות לעין, לא עיקם אצבעות, לא משך שערות, לא בעט או חנק, ובטח ובטח שלא הרביץ בבת אחת לשתי האוזניים. היה עורך חימום בן ארבע דקות, שותה מי חוזק כמו ששותים בכניסה למקדשים ואז הולך לפינה שלו כדי לזרוק מלח על המשטח כדי לטהר אותו. ולגמרי הבין את האוהדים שזרקו עליו את כריות המושבים שלהם כשהיה מפסיד כיוקוזונה.
ב-1998 טאקאהונה אמור לייצג את המשלחת של יפן במצעד הפתיחה של אולימפיאדת החורף בנגורנו. הוא חלה, ואקבונו מחליף אותו. הם מסיימים את חמישים הקרבות ביניהם בתיקו 25. ב-2001 אקהבונו, אחרי 11 זכיות בטורנירים (עשירי בכל הזמנים) ואין ספור כאבי ברכיים וגב, פורש. 11,000 איש באו לטקס הפרידה שלו. 320 חתכו את הכרבולת על ראשו.
האיש שהחזיר את הרלבנטיות לענף, הלך לאמן באורווה, ואז התחרה כמתאבק עד שפרש סופית מלחימה ב-2017. באותה שנה הוא סבל מדום לב, היה בתרדמת במשך שבועיים ואיבד את יכולת הדיבור וההליכה שלו ואת הזיכרון.
בתחילת החודש, כאמור, "הענק השקט" מת. "הוא היה שגריר נהדר של מסחר, תיירות והשקעות בין יפן להונולולו", הספיד אותו סמואל מונהגן, בעל מסעדה בווייקיקי שהציב פסל של אקנובו מחוץ למסעדה, "הוא אימץ את המולדת החדשה שלו, אבל מעולם לא שכח מאיפה הוא בא. הוא היה פה זמן קצר מדי, אבל הוא הספיק המון".
פורסם לראשונה: 09:31, 13.04.24