לדיקטטורות תמיד היה לב חלש לאירועי ספורט גדולים: הם מגיעים למסות גדולות של צופים ומהווים תעמולה רכה, כלי נוח להעביר מסרים בינלאומיים ולייצר מניפולציות מקומיות.
איטליה משחדת. תנועתו של בניטו מוסוליני, שעלתה ב־1922 לשלטון באיטליה, הייתה אחת הראשונות שהשתמשה בספורט בפוליטיקה בינלאומית וגם כדי להסיט את תשומת הלב של התושבים מהתהליכים המסוכנים שעוברת המדינה. מוסוליני דחף את הספורט ככלי לבריאות, למוכנות צבאית, ובעיקר עבור זהות לאומית. הוא הצטלם על שערי מגזינים עם חולצות נטולות שרוולים תחת הכותרת "הדיקטטור הספורטיבי", בנה אצטדיונים וחיבר בין הקלצ'יו ל"איטלקי החדש". הליגה החדשה הייתה אמורה להפוך את איטליה לגורם בכדורגל העולמי.
7 צפייה בגלריה
איומים ושוחד בדרך לגמר פאשיסטי-קומוניסטי. נבחרת איטליה 1938
(צילום: DE AGOSTINI PICTURE LIBRARY-DeA/Biblioteca Ambrosiana)
לשבדיה, שהתחרתה עם איטליה על אירוח גביע העולם ב־1934, היו תשתיות ותנאים כלכליים הרבה יותר טובים לאירוח, אבל לא היה לה שום סיכוי. מוסוליני ובכיריו הבינו את גודל ההלבנה ועוצמת התעמולה שהמשטר שלהם יכול לקבל מאירוח תחרות כזו. מול ההבנה הזו לא היה שוחד אחד גדול מדי, ולא הייתה תקרה לאיומים ולאלימות שהאיטלקים היו מוכנים להפעיל כדי לקבל את האירוח. המשטר של מוסוליני רצה להראות שספורט, וכדורגל בפרט, הוא אידיאל פשיסטי.
והוא הצליח. "הטורניר הזה אורגן על ידי מוסוליני ולא על ידי פיפ"א", אמר ז'יל רימה, נשיא פיפ"א דאז. לפי עדויות רבות, במהלך המשחקים מוסוליני ופקידיו איימו ושיחדו, והביאו לגמר גאו־פוליטי בין איטליה הפשיסטית לצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. איטליה ניצחה, ומוסוליני העניק לקפטן האיטלקי, בנוסף לגביע העולמי, גם את גביע הדוצ'ה, שגימד בגודלו את הגביע המקורי.
גרמניה מספחת. ארבע שנים לאחר מכן, צרפת אירחה את המונדיאל. גרמניה הנאצית, אחרי סיפוח אוסטריה, ניסתה לספח אליה גם את השחקנים האוסטרים. מתיאס סינדלר האוסטרי, פלה של בין המלחמות, סירב להצעה ונמצא מת במיטתו כמה חודשים לאחר מכן. גרמניה, שניסתה לחקות את מוסוליני ואת ההצלחה שלו בשיווק דיקטטורות פשיסטיות, הודחה על ידי שווייץ. איטליה עלתה לגמר נגד הונגריה, ובלילה לפני המשחק הגיעה למחנה הנבחרת הודעה מהמנהיג: "לנצח או למות". איטליה ניצחה 2:4 והשוער ההונגרי אנטל סאבו סיפק את אחד הציטוטים הגדולים בפנתיאון הגביע העולמי: "אולי ספגתי ארבעה שערים, אבל הצלתי להם את החיים".
ברזיל שולטת. ברזיל זכתה בשתי אליפויות רצופות, ב־1958 ו־1962, שנתיים לפני המהפכה הצבאית. אלו השנים שבהן פרח פלה ואיתו הסלסאו. הגנרל אמיליו גרסטזו מדיסי, שעלה לשלטון ב־1969, היה פנאט כדורגל שהבין איזה כוח הוא יכול לקבל ממנו, ותוך פחות מחודש הפיק מופע טלוויזיוני ענק שחגג את שער האלף של פלה.
מדיסי הצליח להחזיר את פלה מפרישתו כדי לשחק ולזכות במונדיאל מקסיקו־1970, זרק את המאמן שנחשב למתנגד משטר, ואימץ למפלגתו את המנון האליפות של ברזיל, "פורוורד ברזיל". הלוגו של השלטון, "אף אחד לא יכול לעצור את ברזיל עכשיו", הודפס על מאות אלפי פוסטרים וגלויות של פלה משחק כדורגל. פלה סירב לחזור לנבחרת ב־1974 ובראיון שהעניק ב־1999 אמר: "עד אז כבר שמעתי על האסירים הפוליטיים, העינויים והרציחות, ולא יכולתי להמשיך לשתף פעולה עם זה".
ארגנטינה מייחצנת. ביולי 1966 התרחשה בארגנטינה הפיכה צבאית, השלישית במדינה תוך 11 שנה, ואחרי שבוע הודיעה פיפ"א כי החליטה להעניק לה את האירוח ב־1978. שנתיים לפני המונדיאל, לאחר הפוגת דמוקרטיה קצרה, פרצה עוד הפיכה צבאית, וארגנטינה הידרדרת ל"מלחמה המלוכלכת" שבה נרצחו אלפים, אלפים נוספים נעדרו ועשרות או מאות אלפים נכלאו ועונו במסגרת קמפיין הטיהור שערך המשטר נגד מתנגדי משטר. מנהיג החונטה הצבאית, חורחה רפאל וידלה, ידע שפיפ"א העניקה לו מתנה גדולה: טורניר בינלאומי שהוא מסך עשן ומכונת יחסי ציבור. מול הביקורת התקשורתית והלחץ הציבורי להחרים את המשחקים, החונטה מייצרת סרטי תדמית ומזמינה סלבריטאים למסעות יח"צ במדינה. הציפייה שפיפ"א תתערב ותנסה למנוע את הניצול הציני שעושה המשטר במפעל בעודו רוצח אנשים, מפר בשיטתיות זכויות אדם בסיסיות ולועג בפאתוס לכל הערכים שהגביע העולמי אמור לייצג, היא ציפייה שלא יכולה ממש להתגשם במציאות של אותם ימים. נשיא פיפ"א, ז'ואו הבלאנז' הברזילאי, נמצא על החיוג ישיר של בכירי החונטה בארצו.
7 צפייה בגלריה
נאום מוטיבציה מפוקפק מהמנהיג. נבחרת צפון קוריאה 1966
(צילום: Central Press/Getty Images)
וידלה מנצל את הטורניר כדי לשאת נאומים ציניים על חופש וחברות, ובעוד הוא נואם באצטדיונים החיילים שלו זורקים אזרחים ממסוקים ללב ים. הטורניר כולו הוכתם בחשדות לשוחד והתערבות של פוליטיקאים אצל ראשי פיפ"א והשופטים. ארגנטינה זכתה בטורניר אחרי ניצחון בהארכה על הולנד, ועל הדרך ניצלה מחרמות ובידוד. וילדה קיבל חמצן ורק שבע שנים לאחר מכן נשפט למאסר עולם על פשעיו.
צפון קוריאה מפתיעה. "רוצו מהר ותמסרו במדויק". קים איל סונג, מנהיג צפון קוריאה, היה אדם עסוק. כשסגל נבחרת הכדורגל ביקר במעונו הרשמי לפני שני המשחקים מול אוסטרליה שקבעו מי תעלה לגביע העולמי באנגליה 1966, הוא קיצר את נאום המוטיבציה שלו לארבע מילים. כנראה שהסאבטקסט (אם לא תנצחו, תראו איך נראה גולאג מבפנים) עזר. צפון קוריאה ניצחה 2:9 בסיכום שני המשחקים והעפילה.
ההעפלה הזו עשתה כאב ראש למארגנים. בריטניה, שנלחמה בקוריאה לצד ארה"ב, לא הכירה ברפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה, מה שהוליד את השאלה: איך אתה אמור לארח נבחרת ממדינה שאתה בכלל לא מכיר בקיומה? מצד שני, פיפ"א איימה בהזזת הטורניר מאנגליה אם היא תחרים את אחת העולות. הבריטים בחרו לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח: הם קראו לנבחרת "צפון קוריאה" והחליטו שטקסים רשמיים, כולל המנונים, יתקיימו רק במשחק הפתיחה ובגמר, מתוך מחשבה שצפון קוריאה לא תגיע לשם.
אבל לשחקני הרפובליקה הדמוקרטית העממית היו תוכניות אחרות: הם ניצחו והדיחו את איטליה בשלב הבתים שנערך בסנדרלנד, הפכו לנבחרת הראשונה מאסיה שעולה סיבוב, ואחרי 25 דקות ברבע הגמר נגד פורטוגל הובילו 0:3, כשרק יכולת עילאית של אאוזביו עם ארבעה שערים הביאה למהפך ולניצחון 3:5 של פורטוגל במשחק שבו שפט מנחם אשכנזי. 40 אלף צופים גדשו את יציעי גודיסון פארק באותו יום, ומיליונים ראו את רגעי השיא בטלוויזיה. 11 ימים של כדורגל בין סנדרלנד לליברפול נתנו למשטר של הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה יותר כוח תעמולתי בינלאומי מאשר כל מדיניות מוצהרת שלו. "רוצו מהר ותמסרו במדויק", הפך לאחד הסלוגנים היותר ידועים של פולקלור הגביע העולמי.
האדרת הקומוניזם. נבחרות מזרח אירופיות רבות עלו לגביע העולמי, חלקן אפילו הגיעו לשלבים הגבוהים (דור הזהב של פולין סיים פעמיים במקום השלישי), כשהמשטרים במדינות הללו מנצל את הטורנירים (ואת האולימפיאדות) ככלי תעמולה בינלאומי להאדרת הקומוניזם ולקניית שקט בבית. ההופעה הזכורה ביותר של נבחרת מעבר למסך הברזל היא כמובן של מזרח גרמניה, שהתארחה אצל מערב גרמניה ב־1974 וניצחה אותה בשלב הבתים, תוצאה שנחשבת לאחת ההפתעות הגדולות בתולדות המפעל.
7 צפייה בגלריה
אחת ההפתעות הגדולות בתולדות הענף. מזרח גרמניה נגד מערב גרמניה, 1974
(צילום: Allsport/Getty Images)
עיראק של סדאם. עיראק מגיעה לגביע העולמי הקרוב לאחר היעדרות של 40 שנה. באופן די מדהים, שנות השיא של הכדורגל העיראקי, ואיתו ההופעה האחרונה של הנבחרת בטורניר, במקסיקו־1986, היו תחת השלטון של הרודן סדאם חוסיין, שמינה את בנו, עודאי, לאחראי על הנבחרת ועל הוועד האולימפי של המדינה. מה שעוד יותר מדהים הוא שההצלחה של הנבחרת הגיעה גם בשנות השיא של המלחמה הארוכה נגד איראן.
7 צפייה בגלריה
הניצחונות על המגרש סייעו להתגבר על האבידות במלחמה נגד איראן. נבחרת עיראק 1986
(צילום: Schlageullstein bild via Getty Images)
סדאם ובנו הפנימו לגמרי את הכוח העצום שנמצא בידיו של מי שמחזיק את המפתחות לספורט הפופולרי ביותר במדינה. כדורגל הוא סם, האוהדים השרופים שלו הם מכורים לסמים, והמשטר העיראקי היה הדילר האכזרי שלהם. ההצלחות בכדורגל עזרו כדי להתגבר על האבידות ועל ההפסדים בשדה הקרב, על המצב הכלכלי הגרוע ועל הכאוס של החיים באותה תקופה בעיראק. הכדורגל וההצלחה של הנבחרת הלאומית סיפקו מנת יתר של פטריוטיזם, והתוצאות על השדה תורגמו מיידית לקשר עם המשטר: ניצחונות היוו הוכחה להצלחת המשטר, חוזקו והפופולריות שלו, ואילו הפסדים נענו בעונשים חמורים כלפי צוות המאמנים וסגל השחקנים, כולל עינויים קשים מידיו של עודאי חוסיין. לשחקנים היה ברור: הם לא רק מייצגים את המדינה ואת האזרחים, הדגל וההמנון, הם גם זרוע ישירה של המשטר, הם אמורים לייצג אותו ולהביא לו כבוד. לאף אחד מהשחקנים בסגל לא הייתה ברירה. אף אחד לא היה יכול לסרב.
איראן והשטן הגדול. מה שמוביל אותנו באופן טבעי לאיראן של 2026. זו ההופעה השביעית שלה והפעם הרביעית ברציפות שבה היא מגיעה לטורניר. העלייה הראשונה של הנבחרת האיראנית לגביע העולמי הייתה ב־1978, שנה לפני המהפכה האיסלאמית, והמשחק הזכור ביותר שלה היה ב־1998 בצרפת, בניצחון 1:2 על ארה"ב.
אבל הפעם מדובר באירוע לגמרי אחר. איראן וארה"ב הן עדיין יריבות מרות שמהוות את הסמלים הגדולים ביותר למלחמת אידיאולוגיות בין הדיקטטורה האיסלאמית האיראנית לבין הדמוקרטיה האמריקאית. אבל אם ב־1998 זה היה מאבק תיאורטי, הפעם מדובר בנבחרת איראנית שמתארחת בארה"ב לאחר שמטוסים אמריקאיים הפציצו מטרות באיראן במשך שבועות ארוכים, וכשהסיכויים לחידוש המלחמה עדיין לא ברורים.
המשטר האיראני אמנם דורש מהשחקנים שלו פטריוטיזם ושימותו עבור הדגל, אבל אין שם איומים ספציפיים לענישה בגלל יכולת או תוצאות רעות. המשטר משגיח בעיקר כדי לראות שהשחקנים לא מבזים את הרפובליקה האיראנית וסמליה ושאף אחד מהם, כמו הנשים באליפות אסיה באוסטרליה, לא ינסה לערוק למערב במהלך המשחקים. ואם זה לא מספיק, שני משחקים של איראן בשלב הבתים ייערכו בסמוך ללוס־אנג'לס, העיר שבה נמצאת אחת מקהילות הגולים הגדולות ביותר של איראנים שנמלטו מהמשטר, וחבריה מתכננים הפגנות גדולות נגד המשטר האיראני. וזה עוד לא הכל: ב־27 ביוני איראן, מדינה שחוקיה מתנגדים בתוקף לקיום או חשיפה של חיים הומוסקסואליים, תתמודד בסיאטל עם מצרים במה שמשווק כ"משחק הגאווה".
