אפשר לחשוב על כמה ישויות ספורטיביות שניתן לסמוך עליהן קצת יותר מאשר על הנבחרת, אבל זה היה פשוט בלתי נשלט. אפשר להבין איך שוב נפלנו קורבן לתעלול השחוק ביותר בספר הספורט הישראלי והחלקנו על הבננה הזאת. זה לא הגיע מהשכל, איבר שמורגל היטב להבחין בין טוב לרע, אלא מהלב, ששואל פחות שאלות ופועל באופן אינסטינקטיבי. התקווה והציפייה – שלא לומר הדרישה – התעוררו מאליהן נוכח ההתבטאויות של אנשי נבחרת אירלנד, מאחרון המעסים ועד ליו"ר ההתאחדות, דרך שחקני ספסל ועד למאמן. משהו בער בקרביים. רצינו להראות להם.
הייתה לנו הזדמנות להחזיר להם, למרות כל הכוכביות הברורות – שזה רק משחק כדורגל, ושזה רק דרג ב' בליגת האומות, וגם אם ננצח 0:4 וניתן להם בראש, דעת הקהל באירלנד לא תשתנה, אולי אפילו להפך. נעלבנו. נפגענו. משהו קדמוני, הישרדותי, התעורר בנו נוכח יחס שאין להסביר אלא באנטישמיות בלתי תלויה. ישראל ראויה לביקורת על חלק מהתנהלותה בשנים האחרונות, ואולי גם להטפת מוסר במידה מסוימת, אבל אם יש תור של מטיפי מוסר, מן הראוי שאירלנד לא תעמוד בראשו.
אז רצינו לפרק אותם, ככה, במילים האלה, בגלל שהייתה לנו הזדמנות נדירה. הרי כדורגל הוא מלחמה מדומיינת, מלחמה שאין לנו אפשרות לקיים בדרך כלל עם מדינות שרוצות ברעתנו. עם איראן ופלסטין לא נשחק לעולם. כנראה שגם לא עם מצרים. עם ספרד, שראשיה כנראה מחזיקים בדעות שלא רחוקות מאלו של האירים, מוטב לנו שלא להתעסק. אבל אירלנד? היא הייתה הפרס האולטימטיבי – רוע צרוף שמרהיב עוז להתנהג אלינו בבוז שכזה רגע לפני שהוא עומד מולנו למבחן, ויריבה שיכולנו להעריך, לבורותינו ולבושתנו, שהיא איפשהו באזורים המקצועיים שלנו. כמה נהדר זה יהיה אם ננקום בכדור אחד ברשת על כל צעד מתריס. אחד של מנור סולומון על הרכנת הראש בהמנון. אחד של אוסקר גלוך על הפניית הגב. אחד של ענאן חלאילי על הסירוב ללחוץ ידיים. ועוד אחד לקינוח. אפשר רק לדמיין, כי אחרי 25 דקות זה כבר היה 0:3 לאירים. בתוך פחות מחצי שעה, רצון בנקמה התחלף במבוכה.
מי היה מאמין שמהנבחרת הזאת עוד אפשר להתאכזב כך, שבגיליון הספורטיבי הפטאלי עב הכרס שלה יש עוד מקום לדפים חדשים. זה צרב כמו הכישלונות ומפחי הנפש הגדולים ביותר, ואפילו למעלה מכך. זה הרגיש כמו ה־5:0 לדנמרק על סטרואידים, וזאת למרות שההשלכות המקצועיות של המשחק מול אירלנד היו זניחות עד לא קיימות. זה היה שיא עולם חדש במקצוע שבו נדמה שכבר הגענו לקצה גבול היכולת. איך אפשר לכעוס על הפסד של נבחרת שכבר הפסידה כל כך הרבה פעמים ובכל הדרכים? המוח אולי יתקשה להסביר, אבל הלב, כאמור, הוא זה שחשוב במקרה הזה, והוא הרגיש היטב את הצביטה, שלא לומר האגרוף.
הגיע להם לחטוף. פארוט חוגג
(צילום: Attila KISBENEDEK / AFP)
עבור נבחרת שלא העפילה לטורניר גדול כבר 56 שנה וספק אם תעפיל שוב אי פעם, כל שנותר הוא גמרי מונדיאל אלטרנטיביים כמו זה שזומן לנו מול אירלנד. הוא הציע הזדמנות נדירה לגמול ספורטיבית על דברים שמקורם באזורים אחרים לגמרי, ללמד לקח את מי שאין שום דרך ללמד אחרת. הזדמנות שכזאת מגיעה פעם באף פעם, ועל החמצתה באופן גס שכזה קשה למחול. האירים לא שילמו את המחיר, אבל המחיר עדיין נותר. כנראה שמישהו אחר יצטרך לשלם אותו.
