מזה 16 חודשים הלב השבור, המרוסק, קרוע מכאב, מעצה ומגעגוע. אלה באלה מתערבבים הניצולים, החיים והמוות.
מדי פעם, כאשר אנחנו מתבשרים על שובם של שבויים שנחטפו מביתם, מחוצות קהילותיהם, מאתר הנובה ומזירות טבח נוספות, וגם כאשר מגיעות בשורות איוב על הירצחם בשבי של מי שנחטפו על לא עוול בכפם, אנחנו מתוודעים לפרטים על הביוגרפיות שלהם.
ואז מתברר, כי רבים מהם היו, חלקם (החיים) עודם, אוהדים שרופים של מועדוני ספורט מובילים בכלל ושל קבוצות כדורגל בפרט. האהדה הזו מאפיינת ואף מגדירה מרכיב מהותי בזהותם. הזדהותם של הקבוצה שהם אוהדים מלאה, מוחלטת. הקבוצה בנשמתם. בליבם. היא זורמת בעורקיהם. מבחינתם האהדה העמוקה הזו, קוראים לזה אהבה, מעידה עליהם כי עבורם זה לא רק ספורט - אלה הם החיים. חייהם. לחלקם יד מקום קבוע ביציעי אצטדיונה של קבוצתם האהודה, האהובה. הם לובשים את חולצתה, עוטים את צעיפה.
כאוהדי קבוצה הם מרשים לעצמם להיות ילדים קטנים שמעריצים את אליליהם. בשעת המשחק, נשמת ילד קטן היא נשמתם. גרונם ניחר מצעקות עידוד. הם מחזיקים אצבעות וכוססים את ציפורניהן בציפייה מורטת עצבים להבקעת שער היריבה.
הדקות נוקפות, הזמן אוזל, נו כבר, הם צועקים, שרוק כבר, הם מפצירים בשופט, לפני שהיריבה, תבקיע, חלילה, שער שוויון. ואז, עפה ישמה השריקה, הם קופצים כנשוכי נחש ממושבם, נוגעים בשמים.
מזה 16 חודשים, חודשי המלחמה הארורה והארוכה, אשר כיום אנחנו נמצאים בשלהי הפסקת האש הרשמית שלה, עדיין יש תחושה, כי כאשר קוראים את מדור הספורט קוראים, בעצם, את מדור השכול והאבל. עמוד העיתון הופך לקיר זיכרון. הנה השמות. אנחנו מכירים אותם. התחברנו אליהם. נקשרנו עמם.
אוהדים שרופים של קבוצות נשבעים לצעוד אחריהן באש ובמים, עד המוות. כמה נורא וכמה עצוב, שבאחרונה אנחנו מקבלים, בתדירות מצמררת, תזכורת הממחישה את המלים האיומות והנוראות האלה - עד מוות.
יהי זיכרם ברוך
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
