"אם משווים את המקרה של ישראל לרוסיה, שזו השוואה די מתבקשת באופן כללי, אז יש הרבה קווים דומים, אבל גם הרבה שוני", אומר אלכס שאובל, היסטוריון ספורט שווייצרי. "קודם כל מבחינה לאומית, שתיהן נתפסות כגוליית שנלחם נגד דוד. ישראל לא זכתה לרגע אחד של חסד גם מיד אחרי הטבח ב־7 באוקטובר, למעט מכמה קבוצות אוהדים ומועדונים בגרמניה, למרות שבניגוד לרוסיה היא הייתה המדינה שפלשו לתוכה והרגו את אזרחיה, מה שגרר את התגובה שלה. לעומת רוסיה, שהסנקציות כלפיה וכלפי בלארוס הן מוסדיות - הסנקציות, החרמות וההפגנות נגד ישראל הרבה יותר ברמת הרחוב".
"אף אחד לא באמת מפגין נגד דניל מדבדב או נגד ארינה סבאלנקה", מוסיף שאובל, "למרות שהם מתחרים בטורנירים הכי מרכזיים בעולם עם הרבה תשומת לב. אף מתחרה, אלא אם כן הוא או היא מאוקראינה, לא נוקט נגדם צעדים כמו אי־לחיצת יד. יותר מכך, למרות שזו לא הפלישה האגרסיבית הראשונה של רוסיה לאוקראינה, אף אחד לא נקט נגדה סנקציות עד המלחמה הנוכחית. אם שרקו נגדם בוז, כמו שקרה בריו 2016, זה היה רק בגלל החשד לשימוש בחומרים אסורים. לאף אחד לא היה אכפת מהפלישה והכיבוש שלהם באוקראינה שנתיים לפני כן".
יש דוגמאות רבות, בעיקר מהספורט האמריקאי, לכך שספורט הוא נביא של דברים שיקרו בעתיד בחברות שבהן הוא משוחק. ג'קי רובינסון הקדים את האינטגרציה, מוחמד עלי הקדים את הסנטימנט האנטי־מלחמתי, מייקל ג'ורדן הקדים את חשיבות הטלוויזיה ותעשיית הבידור כחלק מרכזי בחיים במערב.
אבל במקרה של היחס לישראל, נדמה שדווקא הספורט מחקה תופעות רחבות בציבור המערבי, שבו, כמעט מיד לאחר 7 באוקטובר, התפתח רגש פרו־פלסטיני בולט, שגרר אחריו הפגנות קשות ואלימות, מילולית ופיזית, נגד יהודים וישראלים. ואם בספורט התופעות הללו, בנוסף לביטול אירוח משחקים בישראל, קרו בטפטוף מקומי בשנה שאחרי הטבח, הרי שכעת מדובר בסערה. עוד לחיצה קטנה על הגז וזה יהפוך לצונאמי.
הנה לקט קצר, רק מהחודשים האחרונים: חברי נבחרת הסיוף של שווייץ הפנו את גבם לחברי המשלחת הישראלית על הפודיום, לאחר שהאחרונים זכו באליפות אירופה עד גיל 23 בטאלין (הנבחרת השווייצרית התנצלה מאוחר יותר על האקט הלא־הספורטיבי). בסוף יוני סירבה נבחרת הכדורסל של ירדן לשחק מול ישראל באליפות העולם עד גיל 19 וספגה הפסד טכני. בשבוע שעבר, לאחר שניצחו את נבחרת ישראל במוקדמות אליפות אירופה, סירבו נשות נבחרת סלובניה ללחוץ את ידיהן של השחקניות בכחול־לבן.
ועוד בשבוע שעבר: פנרבחצ'ה, קבוצתו הטורקית של ז'וזה מוריניו, עלתה ביום רביעי לחימום לפני משחק החוץ במוקדמות ליגת האלופות מול פיינורד, עם חולצות שנשאו את הסיסמה: "עצרו את הפשעים נגד האנושות" - מחאה נגד המלחמה בעזה. בחשבונות שלה ברשתות החברתיות היא כתבה: "אנחנו לא רק לובשים מדים - אנחנו נושאים מצפון. אנחנו עולים לחימום במשחקים בחו"ל עם חולצות שחורות: עצרו את הפשעים נגד האנושות. אנחנו לא שותקים, לא מתעלמים. בכל מקום שבו נפגעת האנושות - אנחנו נוקטים עמדה. כי כשאנושות שותקת - היא מפסידה".
6 צפייה בגלריה
שחקני פנרבחצ'ה עם חולצות ועליהן הכיתוב "עיצרו את הפשעים נגד האנושות"
(צילום: עמוד ה-X של פנרבחצ'ה)
"אני מודה שפה נדלקו לי קצת נורות אדומות", אומר ההיסטוריון שאובל, "מדובר במדינה שנשלטת על ידי דיקטטור, מדינה פונדמנטליסטית דתית, שבה זכויות אדם, חופש העיתונות, נשים, הומואים או הזכות של האופוזיציה להפגין, נרמסות מדי יום. זו לא בדיוק המדינה שאני רוצה לקבל ממנה שיעורי מוסר, גם אם אני מתנגד למדיניות של ישראל בעזה".
לרוסים דווקא סולחים
עוד מקרה מהשבוע שעבר הוא ביטול החוזה של שון וייסמן בפורטונה דיסלדורף מהליגה השנייה בגרמניה, שהגיע לאחר מחאת אוהדים מקומיים על רקע ביטויים קיצוניים של וייסמן כלפי הפלסטינים אחרי 7 באוקטובר.
קודם כל, לא אוהדים ולא יער. המחאה נגד וייסמן אורגנה באופן חיצוני ברשתות החברתיות על ידי קבוצות אנשים, בעיקר מהאיסלאם הרדיקלי והשמאל הקיצוני שזהו תפקידם, לארגן כמה שיותר הפגנות וחרמות נגד מוצרים, שחקנים וכל דבר שמקושר לישראל. בדרך כלל אני נוטה לערער על המשוואה האיומה שלפיה ישראלים ויהודים צריכים להיענש בגלל מדיניות ממשלת ישראל (הרי אף אחד לא תוקף רוסים, סודנים או איראנים ברחובות), אבל המקרה של וייסמן שונה. ההתבטאויות שלו היו בוטות, ולא מפתיע שמועדון זר לא רוצה להחתים שחקן עם דעות כאלו. אם וייסמן לא היה מתבטא כך, הוא היה מוחתם על אף מחאות "האוהדים" על כך שהוא ישראלי. איאקס ניפנפה באוושה קלה מחאות בודדות של אוהדים שאיימו כי יחרימו את משחקיה בגלל החתמתו של אוסקר גלוך.
אבל אי־אפשר להתעלם מהעובדה שאחרי הקושי בהבאת שחקנים זרים לישראל, נתקלים עכשיו יותר ויותר שחקנים ישראלים בקושי לחתום בקבוצות מחו"ל. חוץ מגלוך, אין היום אף כישרון שיצדיק שמועדון אירופי יעיר מחאות נגדו וייצר לעצמו יחסי ציבור שליליים על ידי החתמת שחקן ישראלי. אפילו ההחתמה של ערן זהבי בדובאי נמנעה בגלל המלחמה מול איראן, ויותר ויותר שחקנים ישראלים צעירים מוותרים כרגע על החלום האירופי שלהם וחותמים ב־MLS למשל.
"אבל גם פה נוצר מצב מעניין", אומר שאובל, "יש לא מעט החתמות של שחקנים רוסים ושחקנים שמשחקים בקבוצות רוסיות על ידי מועדונים אירופיים שמוצאים דרכים מאוד יצירתיות לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות, ואז לא שומעים על שום מחאת אוהדים נגד ההחתמות, למרות שהמלחמה באוקראינה היא אכזרית וקטלנית יותר מהמלחמה בעזה ולמרות שחלק מסכומי ההעברה הולכים למסגרות וארגונים שידועים בכך שהם מממנים את הקרמלין.
"מקרה מעניין הוא ההחתמה לפני שנה לחוזה של חמש שנים של השוער הרוסי מאטוויי ספונוב בפריז סן־ז'רמן, ששילמה עליו 20 מיליון יורו לקרסנודאר, קבוצה בבעלות חלקית של גזפרום בנק, שמקושר ישירות לשלטון הרוסי ולחברת הגז גזפרום שנמצאת בבעלות ממשלתית. אף אחד לא יצא לרחובות פריז או פעל ברשתות החברתיות במחאה נגד החתמה של שחקן רוסי או העברה בנקאית לחברה שלא נמצאת תחת סנקציות בינלאומיות אבל היא בעלת קשר ישיר לשלטון הרוסי".
שאובל מציין עוד דבר אחד: במקרה או שלא במקרה, הבעלים של פ.ס.ז' הוא קטארי. אף אחד לא עומד בדרכו. הוא, ביחד עם מיליארדרים סעודים וקטארים נוספים, עסוקים בשנים האחרונות בהלבנה גורפת של מדיניות הארצות שלהם בענייני זכויות אדם על ידי השקעה עצומה בספורט. הם מוציאים סכומי ענק, וחלקם סוחפים את הקבוצות בבעלותם להצלחות עצומות. אוהדי ספורט הולכים אחרי הצלחות, ובמקרה של ישראל הם מתייצבים לצד הבעלים הקטארי שלהם, מדינה שעל הדרך גם מסבסדת את חמאס.
ועוד דבר שחשוב להזכיר: רוב התקריות הללו מתרחשות במערב אירופה, במדינות שבהן יש אוכלוסיות מוסלמיות ופרו־פלסטיניות לא מבוטלות. תתקשו לשמוע על תקריות נגד שחקנים וקבוצות ישראליות במקומות באירופה שבהם לא נמצאים מהגרים מוסלמים. זה לא מקרה שאף מדינה לא התנדבה לארח את משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל חוץ מהונגריה.
רק קצה הקרחון
יהיו מי שיטענו כי ההאצה באירועים הללו בחודשים האחרונים היא תוצאה ישירה של המלחמה בעזה והמראות המגיעים למרקעים בסלונים אירופיים על המוות והרעב ברצועה. נגד הטענה הזו תמיד צריך לזכור שבנובמבר האחרון, קצת יותר משנה מאז הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, ערכו מוסלמים באמסטרדם מצוד נגד אוהדים ישראלים שבאו לעודד את הקבוצה שלהם שהתארחה אצל איאקס.
היו מי שטענו שלאוהדים הישראלים הגיע לחטוף בגלל שהתגרו בפלסטינים המקומיים, אבל לא רק שזהו טיעון מושחת (הפלסטינים מתגרים בישראל מדי יום ברחובות ערים באירופה ובעולם), אלא גם אמירה משוללת יסוד: זו הייתה התקפה מתוכננת ומאורגנת היטב מבעוד מועד. לא תלויה בהתנהגות האוהדים ולא בוצעה על ידי אוהדי ספורט. הספורט היה רק הפלטפורמה שעליו, דרכו ובאמצעותו בוצעה התקיפה.
אם הספורט באמת מחקה את התרבות והחברה שבהן הוא משוחק ומנוהל, הרי שמה שקרה בחודשים האחרונים הוא רק קצה הקרחון. הפלסטינים ובני בריתם פועלים במרץ להשעיית ישראל מהזירה הבינלאומית, התדמית הישראלית נמצאת בשפל המדרגה, ואפילו גרמניה, המדינה שהראתה - בעיקר דרך אצטדיוני הכדורגל - את האמפתיה והתמיכה הגדולות ביותר לכאב הישראלי אחרי 7 באוקטובר, החליטה בסוף השבוע על אמברגו נשק על ישראל.
פורסם לראשונה: 01:30, 10.08.25
