בכל קמפיין מאכזב וצפוי באותה המידה של נבחרת ישראל בכדורגל מתנהל אותו דיון. המאמן לא מתאים. המערך לא נכון. אין בלם. אין חלוץ. השחקנים לא משחקים מספיק באירופה. מחלקות הנוער לא מייצרות מספיק איכות. צריך 4-4-2. בעצם 5-3-2. בעצם צריך להחליף שוב מאמן. קברניטי ההתאחדות מעוניינים רק במסיבות קוקטייל באירופה וכדי לעלות לטורניר גדול צריך לפחות ארבעה פרץ בהרכב. יכול להיות שהכל נכון. אבל אחרי יותר מחמישים שנה בלי מונדיאל וכשהסיכוי היחידי ליורו זה העפלה דרך האירוויזיון, הגיע הזמן לשנות לא רק את המאמן או הטקטיקה - אלא בעיקר את המתמטיקה.
מתוך מאגר השחקנים הקיים קשה לייצר 20-25 כדורגלנים ברמה בינלאומית גבוהה. עם כל הכבוד לליגה הרומנית או האוקראינית, לא כל לגיונר הוא זהבי ולא כל גלוך שווה אוסקר. יש שתי דרכים להגדיל את הסיכויים: כמובן, לייצר יותר שחקנים ישראלים טובים, אך במקביל להרחיב באופן חוקי ומתוכנן את המאגר שממנו נבחרת ישראל יכולה לבחור. לא להזניח פיתוח ישראלים, בנוסף על כך.
קודם כל: מתאזרח הוא לא בהכרח מהגר, ומהגר הוא לא בהכרח מתאזרח. עכשיו נעשה סדר במונחים. מתאזרח הוא שחקן שלא היה אזרח של המדינה מלכתחילה ובהמשך קיבל את אזרחותה. במקרה כזה צריך לבדוק מתי התאזרח, כמה זמן חי במדינה, איזה קשר אמיתי יש לו אליה והאם לפי חוקי פיפ"א הוא בכלל רשאי לייצג אותה; מהגר, לעומת זאת, הוא אדם שעבר ממדינה אחת לאחרת כדי לחיות בה. הוא יכול להפוך לאזרח, אבל לא בהכרח. ילד של מהגרים יכול להיוולד במדינה החדשה ולהיות אזרח שלה מלידה — ולכן הוא כלל אינו "מתאזרח". ויש גם בני דור שני ושלישי להגירה שאינם מתאזרחים קלאסיים. הם נולדו במדינות שאותן ייצגו, אבל משפחותיהם הגיעו ממקומות אחרים.
קטגוריה נוספת היא בעלי אזרחות כפולה או זכאות כפולה. איבן ראקיטיץ', למשל, נולד בשווייץ ואף שיחק בנבחרות הצעירות שלה, אך היה זכאי גם לאזרחות קרואטית ועזר להביא אותה לגמר גביע העולם. אלה מסלולים שונים משפטית, אבל כולם מלמדים דבר אחד מקצועית: מדינה שמרחיבה את מאגר הכישרון שלה מגדילה את הסיכוי למצוא שחקנים שמשנים משחקים.
העולם כבר עובד כך: כבר לפני שבעים שנה אלפרדו די סטפנו האגדי שיחק עבור ארגנטינה וספרד, וזו האחרונה זכתה ביורו 2024 כשלאמין ימאל, בן לאב מרוקאי ואם מגינאה המשוונית, בישל בגמר לניקו וויליאמס, בן למשפחה מגאנה. וויליאמס גם בישל בגמר המונדיאל האחרון. צרפת זכתה במונדיאל 1998 עם זינדין זידאן, בן למשפחה אלג'יראית, ועם מרסל דסאיי ופטריק ויירה, שנולדו בגאנה ובסנגל. עשרים שנה אחר כך צרפת זכתה שוב, הפעם עם קיליאן אמבאפה - שנולד בפריז למשפחה בעלת שורשים קמרוניים ואלג'יראיים. גם מייקל אוליסה, שנולד בלונדון, בחר לייצג את הטריקולור כשהוא שולט בכדור הרבה יותר מאשר הוא שולט בשפה. גרמניה זכתה במונדיאל 2014 עם דור שכלל שחקנים ממשפחות מהגרים כמו מסוט אוזיל עלוב הנפש, סמי חדירה וג׳רום בואטנג, לצד מירוסלב קלוזה ולוקאס פודולסקי, שנולדו בפולין. שוודיה זכתה בזלאטן איברהימוביץ' שנולד לאב מבוסניה ולאם מקרואטיה.
הנקודה אינה שכל המקרים זהים. להפך. הנקודה היא שנבחרות חכמות בודקות כל מסלול אפשרי. דייגו קוסטה נולד בברזיל והפך לשחקן נבחרת ספרד, אף שכבר הופיע במשחקי ידידות עבור הסלסאו. הפעם האחרונה בה היה לישראל חלוץ בממדים של קוסטה היא - אף פעם. דוגמה מודרנית נוספת היא ז'ורז'יניו, ברזילאי שעבר לאיטליה בגיל 15 והיה אחד משחקני המפתח בזכייה של האזורי ביורו 2020 תוך שהוא מקפץ כצפרדע במחבת פריזאית לפני כל פנדל.
הדוגמה שהיינו צריכים לתלות על הקיר
עמנואל אוליסדבה הוא אולי המקרה הרלוונטי ביותר עבור ישראל. הוא נולד וגדל בניגריה עד גיל 18, וקיבל אזרחות פולנית בשנת 2000. ואז פולין פשוט השתמשה בו. אוליסדבה כבש שמונה שערים במוקדמות מונדיאל 2002, היה מלך השערים של הנבחרת בקמפיין ועזר לה להעפיל למונדיאל אחרי 16 שנות היעדרות. זו בדיוק ההמחשה למה ששחקן אחד יכול לעשות לנבחרת בינונית ואפילו לככב בדאבל של פנאתינייקוס תחת יצחק שום, עוזר מאמן הנבחרת לשעבר. היום חוקי פיפ״א מקשים הרבה יותר על שחזור מהיר של מודל אוליסדבה, וזו בדיוק הסיבה שישראל צריכה לחשוב חמש ושש שנים קדימה.
אדוארדו דה סילבה כבר הסביר לנו את הרעיון בעצמו. דוד הגיע לקרואטיה כנער מריו דה ז'ניירו, התפתח בדינמו זאגרב והפך לחלוץ הנבחרת. אם ישראל צריכה המחשה למה זה יכול לעשות לנבחרת, היא אפילו לא צריכה להפעיל את הדמיון. ב־15 בנובמבר 2006 הגיע דודו עם קרואטיה לרמת גן וכבש שלושער בניצחון 3:4 על ישראל במוקדמות יורו 2008. האירוניה כמעט מושלמת: מצד אחד רוברטו קולאוטי, מתאזרח ארגנטינאי-ישראלי, כבש פעמיים; מצד שני שחקן יליד ברזיל שהתאזרח בקרואטיה כבש שלוש. לפעמים הדרך הטובה ביותר להבין מה מתאזרח איכותי יכול לתת לנבחרת היא לזכור איך זה מרגיש כשהוא מרסק אותך. הייתי במשחק וכולנו מחאנו לו כפיים.
גם ישראל כבר עשתה דבר דומה: טוטו תמוז, יליד ניגריה שגדל בישראל, קיבל אזרחות והפך לשחקן נבחרת. מיגל ויטור הגיע מפורטוגל להפועל באר שבע, השתקע בישראל במשך שנים, קיבל אזרחות כחוק ולבש את מדי הנבחרת, אם כי כבר אחרי שהוא התחיל לאבד שערות שיבה. ואז יש את השחקנים שלא הגיעו לנבחרת ישראל - אבל מוכיחים שהמערכת המקומית יודעת לזהות כישרון: יעקובו איגביני הגיע לישראל כצעיר, התפתח כאן, כיכב במכבי חיפה והמשיך לקריירה ארוכה בפרמייר־ליג. עד היום מספרים בכרמל שהוא אפילו לא פגש את האישה שאיתה הוא התחתן כדי לשחק באנגליה.
ז'וסלן טאבי אחרי המעבר לסנדרלנד
(צילום: REUTERS/Scott Heppell )
ז׳וסלן טאבי הוא גרסה עכשווית של אותו רעיון. הוא הגיע מחוף השנהב לישראל בגיל 18, התפתח כאן ותוך זמן קצר נמכר לסנדרלנד. בנבחרת שלנו הוא כבר לא ישחק. ויש גם את עלי מוחמד, שהפך במשך השנים לאחד הקשרים הבולטים בליגה וקיבל מעמד שאפשר לו להיחשב מקומי לצורכי הכדורגל הישראלי. אלא שהוא כבר ייצג את ניז'ר, ולכן המעמד החוקי שלו בישראל אינו הופך אותו לשחקן נבחרת ישראל. זו דוגמה מצוינת לכך שצריך לחשוב על שאלת הזכאות לנבחרת לפני שהשחקן כבר בנה קריירה בינלאומית עבור מדינה אחרת. מדי פעם אנחנו כן מוצאים יהלומים, מה שחסר הוא לחבר את יכולת הסקאוטינג הזו גם לחשיבה לאומית ארוכת טווח.
באלוטלי מלמד לחפש גם בבית
מריו באלוטלי נולד אמנם בפאלרמו וגדל מגיל צעיר אצל משפחה איטלקית אומנת, אבל הוא קיבל אזרחות רק בגיל 18. זמן קצר לאחר מכן כבר נכנס למסגרת הנבחרות האיטלקיות, וזמן עוד יותר קצר לאחר מכן הוא התחיל לעשות בעיות אבל הלקח כאן אחר: לפעמים השחקן שאתה מחפש כבר נמצא במדינה. גם ישראל צריכה להפעיל "פרויקט באלוטלי" - איתור שיטתי של ילדים ובני נוער מוכשרים שכבר חיים בישראל ממשפחות מהגרים, תושבים זרים, עובדים זרים או משפחות בעלות מעמד אזרחי מורכב, ובדיקה מוקדמת של האפשרויות המשפטיות שלהם.
רגע לפני הביקורת: לא מדובר ב"ייבוא נבחרת". קל מאוד לתקוף את הרעיון הזה בסיסמה: "אז עכשיו נייבא שחקנים?" אבל זו החמצה של ההצעה. המטרה אינה להחתים 11 זרים (למרות שכל אוהדי קבוצות הכדורסל למשל יודעים מי מביא הישגים), לסדר להם דרכונים ולשלוח אותם לשיר את ההמנון אחרי שבועיים. מעבר לכך שזה לא עובד משפטית, ולהמנון בכלל יש מלא בתים שאף אחד לא מכיר. ההצעה היא להשתמש בצורה מתוכננת בכל מאגר השחקנים שהחוק ופיפ"א מאפשרים לישראל להשתמש בו: ישראלים החיים בחו"ל, בעלי אזרחות כפולה, שחקנים עם קשר משפחתי לישראל, צעירים שכבר גדלים כאן, זרים שהשתקעו בישראל לאורך שנים, ובטווח הארוך גם שחקנים שמגיעים צעירים והופכים לחלק אמיתי מהכדורגל ומהחברה המקומית.
מריו באלוטלי
(צילום: AP)
ומה עם מי שחושש שהמהלך "ידלל את הישראליות"? דווקא במדינת ישראל הטיעון הזה מוזר. אפילו עיוור. ישראל היא במהותה מדינת הגירה - כור היתוך קלאסי. חלק עצום משחקני הנבחרת לדורותיהם הם בני משפחות שעלו לכאן בדור הראשון, השני או השלישי - מאירופה, מצפון אפריקה, מברית־המועצות לשעבר, וממקומות רבים נוספים מאוסטרליה ועד אתיופיה, מתימן ועד בולגריה - ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי היא גם ההיסטוריה של משפחות שהגיעו לכאן והפכו לישראליות. ראוי להזכיר שנבחרות כמו בלגיה, שווייץ ואחרות מעוטרות בבני דורות כאלו ואחרים שלא היו שכנים של קורטואה או שברו משולש טובלרון בציריך. להולנד היו וישנן מושבות וקהילות שממשיכות להזין את הנבחרת.
כדי להפוך את הרעיון למדיניות אמיתית צריך להפסיק לערבב בין מה שאפשר לעשות עכשיו לבין מה שיכול להניב תוצאות רק בעוד חמש, שמונה או עשר שנים. והנה הגענו לשלב המעשה, התוכנית צריכה להתפצל לשני מסלולים במקביל: מסלול מיידי לקראת קמפיין מונדיאל 2030, ומסלול אסטרטגי ל־2034 ואילך.
מסלול ראשון: מבצע 2030
לקמפיין 2030 אין זמן להתחיל מאפס. שחקן זר בן 18 שיגיע עכשיו לישראל ללא שום קשר קודם למדינה כנראה אינו הפתרון לקמפיין הקרוב. לוחות הזמנים של פיפ"א פשוט לא מאפשרים לבנות על מסלול מגורים רגיל ולהניח שהכול יסתדר בזמן. לכן מסלול 2030 צריך להיות מסלול איתור, לא מסלול ייצור. המטרה היא למצוא שחקנים שכבר היום קיימת אצלם זכאות, או שקיימת דרך חוקית קצרה יחסית להגיע אליה. צריך להקים מיד צוות משותף של ההתאחדות, אנשי סקאוטינג ועורכי דין המתמחים בספורט ובאזרחות ולבצע סריקה עולמית.
צריך לחפש:
ישראלים או בעלי אזרחות ישראלית המשחקים בחו"ל ואינם נמצאים כיום ברדאר של הנבחרת.
שחקנים בעלי הורה, סב או סבתא עם קשר לישראל, שעשויים לעמוד גם בתנאי פיפ"א.
בעלי אזרחות כפולה שמסוגלים לבחור בין נבחרות.
שחקנים ששיחקו בנבחרות צעירות של מדינה אחרת, אבל עדיין עשויים לעמוד בתנאים לשינוי התאחדות.
זרים איכותיים שכבר משחקים בישראל, כדי לבדוק כמה זמן הם נמצאים כאן, מה מעמדם האזרחי ומה היסטוריית הנבחרות שלהם.
בני נוער מוכשרים שכבר חיים בישראל ומעמדם האזרחי או המשפחתי מורכב.
ליד כל שם צריך להיות לא רק דוח מקצועי, אלא גם תיק זכאות: אזרחות, מקום לידה, הורים, סבים, שנות מגורים, נבחרות נוער, הופעות רשמיות, אפשרות לשינוי התאחדות והתאריך המוקדם ביותר שבו השחקן עשוי להיות זמין לנבחרת. לא מתחילים לבדוק את הדברים האלה כשהכוכב בן 27 והמשחק המכריע בעוד שלושה שבועות. סתם, גם ככה לא נגיע בקרוב למשחק מכריע.
הקיצור הוא למצוא מוקדם שחקן שכבר נמצא בצד הנכון של החוק. בוודאי ניתן למצוא יהודים (ושליש יהודים) בתפוצות ולייבא אותם ארצה. בנבחרת הבייסבול זה כבר עבד - גם אם חלק מהשחקנים בה חשב שסוכה בונים בחנוכה - ובטוח שיש מישהו בסוכנות היהודית שמכיר את טלפון של האחים קצב.
מסלול שני: התוכנית האסטרטגית ל־2034 ואילך
כאן אפשר להיות הרבה יותר שאפתנים. ישראל צריכה להקים יחידה בינלאומית קבועה של איתור, דאטה ומשפט ספורטיבי שתנהל בכל רגע מאגר של 50-100 מועמדים. בינה מלאכותית ודאי תקל על המלאכה. צריך לזהות כישרונות כבר בגילאי 15-17, בעיקר במדינות שיודעות לייצר שחקנים בכמויות ובאיכות גבוהה: מערב אפריקה, דרום אמריקה ואיזה גרזן או שניים ממזרח אירופה.
אבל לזהות לא אומר להביא מיד. אם נער בן 16 נמצא באקדמיה איכותית בפורטוגל או אוסטריה, אולי מקצועית הדבר הנכון ביותר הוא להשאיר אותו שם עוד שנתיים. למה להוציא עוגה מהתנור באמצע האפייה? גם חוקי פיפ"א דוחפים לכך. העברות בינלאומיות של שחקנים מתחת לגיל 18 אסורות ככלל, למעט חריגים מוגדרים. לכן חלק מהמודל צריך להיות:
מזהים בגיל 15-17. עוקבים. בודקים מקצועית ומשפטית. ובסביבת גיל 18-20 מביאים את הטובים ביותר. רובם לא יהפכו לשחקני נבחרת, וזה בסדר - תמיד יש מקום בימי שישי בליגה הלאומית או בליגה למקומות עבודה. גם רוב הילדים במחלקות הנוער הישראליות לא הופכים לשחקני נבחרת. זה משחק של הסתברויות. אם מתוך חמישים שחקנים שיגיעו לאורך מספר שנים יצמחו שישה או שבעה (אפשר לעשות את תנועת הידיים) שחקנים ברמה בינלאומית אמיתית - ההשפעה הדורית יכולה להיות עצומה.
ואז מגיע החוק של פיפ"א. ופה אסור להתבלבל: אזרחות ישראלית וזכאות לשחק בנבחרת ישראל אינן אותו דבר. פיפ"א דורשת במקרים הרלוונטיים קשר אמיתי - genuine link - בין השחקן למדינה שאותה הוא מבקש לייצג. אם השחקן לא נולד בישראל ואין לו הורה או סב או סבתא שעומדים בתנאי הזכאות הרלוונטיים, מסלול המגורים הופך קריטי. במסלולים הרלוונטיים מדובר בתקופת מגורים ממשית ורצופה, ובמקרים מסוימים בחמש שנות מגורים לאחר גיל 18. לכן שר הפנים יכול להעניק דרכון - אבל הוא לא יכול להעניק מקום בהרכב נגד אנגליה. חבל. אחרת ישיבת הממשלה ביום ראשון הייתה יכולה לפתור את עמדת החלוץ עד יום שני. בעצם, הם לא מסכימים על שום דבר. בנוסף, שחקן שכבר ייצג מדינה אחרת עשוי במקרים מסוימים לבצע change of association, אבל הדבר תלוי בדיוק במה שיחק, באיזה גיל ובאיזו מסגרת. זו בדיוק הסיבה שהבדיקה המשפטית צריכה להתרחש בתחילת הדרך, לא בסופה.
ולמה בכדורסל זה נראה הרבה יותר פשוט? כי FIBA בנויה אחרת. בכדורסל קיימת מסגרת מפורשת המאפשרת לנבחרת להשתמש בדרך כלל בשחקן אחד מקטגוריית המתאזרחים המוגבלת. לפי נוסח התקנות המוכר, קו הגיל המרכזי היה 16, ו־FIBA כבר אישרה מעבר עתידי לגיל 18 במבנה החדש. כלומר, בכדורסל קיימת כמעט משבצת מוסדרת למתאזרח. בכדורגל אין משבצת כזו. כל שחקן חייב לעמוד בפני עצמו בחוקי הזכאות של פיפ"א. צריך להפריד גם בין מועדונים לנבחרות. העובדה ששחקן נחשב מקומי לצורכי חוקי הליגה אינה אומרת שהוא זכאי לייצג את ישראל. מקרה עלי מוחמד המחיש זאת היטב.
ומה מלמד אותנו דני אבדיה? אבדיה אינו מתאזרח. הוא נולד בישראל וכירטס באוטובוס כאחרון בני הנוער. אבל אביו, זופר אבדיה, הגיע לכאן כשחקן כדורסל מיוגוסלביה ונשאר בישראל. דור אחד אחר כך קיבלה ישראל שחקן NBA. ברור שלא מביאים ספורטאי זר בתקווה שבעוד עשרים שנה הילד שלו יהיה כוכב. זו תהיה תוכנית פיתוח מעט איטית מדי אפילו להתאחדות הישראלית. אבל הדוגמה כן ממחישה כיצד הגירה ספורטיבית יכולה להפוך לאורך זמן לחלק אמיתי מהספורט ומהחברה המקומית. הרי מרטין בטורינה, כיום הכוכב העולה של קרואטיה וכמעט יליד ישראל, הוא בנו של מטה בטורינה, בוגר בני יהודה.
אבדיה
(צילום: Gary A. Vasquez-Imagn Images)
התוכנית האסטרטגית צריכה לפעול גם בכיוון ההפוך. ישראל צריכה להוציא כמה שיותר בני נוער מוכשרים להתפתח במועדונים ובאקדמיות בחו"ל, במסגרת המותרת לפי חוקי פיפ"א. מי שיכול להתפתח באירופה צריך לעבור. שם הוא יקבל אימון ברמה גבוהה יותר, קצב מהיר יותר ותחרות קשה יותר. ויש לזה יתרון נוסף: הכישרון הגדול ביותר בשנתון יוצא לחו"ל ומפנה בישראל מקום ודקות משחק לילד שהיה מספר שתיים או שלוש בעמדה שלו ולא היה משחק כי הוא לא מספיק טוב או כי אבא שלו לא קנה טרקטורון לעסקן - סליחה, למאמן הנוער. כך על שחקן אחד שיוצא - שניים או שלושה עשויים להשתפר.
לסיכום: לאתר מוקדם, לבדוק משפטית, להביא בגיל הנכון, לעקוב אחר שעון הזכאות של פיפ"א, למצוא את הכישרונות שכבר חיים כאן, ובמקביל לשלוח כמה שיותר ישראלים מוכשרים להתפתח באירופה. בחירת המאמן שייקח את ישראל למונדיאל חשובה. אבל מעתה יש להקדיש הרבה יותר זמן לשדרוג ועיבוי הסגל שיהיה לו לאמן. עד שזה יקרה, נקווה שנצליח לשכנע את פיפ"א להגדיל את המונדיאל או לפחות לסדר לנו כרטיסי חייל ונוער.
גם אתם רוצים להיות פרשנים?
איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
