לא מעט ספורטאים מספרים בריאיונות אחרי הישג תחרות חשובה עד כמה הם חלמו על הרגע הזה. בין אם מדובר בזכייה במדליה, השמעת 'התקווה' בראש הפודיום או אפילו השתתפות, כשדגל ישראל נמצא על המדים או תלוי לצד המדינות האחרות המשתתפות.
אבל בענף גלישת הגלים לאחרונה, הספורטאים הישראלים נאלצים להסתיר את האזרחות הישראלית שלהם כדי לשמור על ביטחונם. כך נעשה במדינות כמו ספרד ומרוקו. בתחרות האחרונה, שנערכה באפריקה, אבל הייתה חלק מהסבב האירופי (הסבב האירופי והאפריקאי מוזגו יחדיו), הם אף נאלצו לשמור את הגעתם בסוד, והתחרו תחת דגל ניטרלי או שנרשמו עם דרכון זר.
הספורטאים שהתחרו במרוקו הגיעו למדינה לאחר מחנה אימונים ארוך בהוואי. עם פרוץ מלחמת שאגת הארי הם נאלצו להישאר שם בעקבות ביטול הטיסות לישראל. ג'ון-ג'ון רבינוביץ' מת"א הבין שעליו להתחרות תחת דגל רומניה. הגולש בן ה-18 מסביר שמקומות הסבב רגישים, כשלפני כן הייתה תחרות בסאן סבסטיאן שבחבל הבאסקים, שם הם כן התחרו עם סממנים ישראליים וסבלו מחוויה לא נעימה.
"ידענו שהם לא אוהבים אותנו, באנו בפרופיל נמוך, אבל השארנו את הדגל", הוא מספר. "יום לפני התחרות, המועדון המקומי והעירייה אמרו שאם ישראלים מתחרים אז הם מפוצצים את התחרות. הארגון, WSL, לא רצה לקחת אחריות והתחרות בוטלה. הם לא רצו לסכן את הישראלים". וכך, חברי הנבחרת הבינו שאין ברירה, וכדי להמשיך להתחרות בסבב הם חייבים להצניע את זהותם.
כשנבחרת רשמית יוצאת כגוף אחד, היא זוכה לליווי מטעם השב"כ או אבטחה מקומית. משום שכאן הספורטאים נסעו כבודדים, הם הבינו שהסיכון גדול מדי. "פחדנו מלינץ'. זאת מדינה ערבית, אין אבטחה רצינית בכלל", משתף רבינוביץ'. "לארגון אסור להגיד לנו להוריד את דגל ישראל, אבל הוא כן המליץ שנעשה זאת. היה חשש, בטח כשנשאלנו מאיפה אנחנו. לא ענינו כששאלו. מי שמכיר אותנו מהמתחרים, יודע. כל אחד אמר שהוא ממדינה אחרת".
"זה היה מסוכן להיכנס לפה כישראלי. לי יש אזרחות ארגנטינאית. נכנסתי בלי בעיה. יכולתי להיכנס גם עם הדרכון הישראלי, אבל העדפתי שלא לעשות את זה. השארתי אותו בפורטוגל"
גם אשתקד רבינוביץ' המריא ליעד במרוקו במסגרת הסבב. הוא מגלה שמשפחתו דאגה לו והוא עצמו חש פחד, כשהוא מוקף בדגלי פלסטין ושילוט FREE PALESTINE בלא מעט מקומות בהם ביקר ברצועת החוף. "השנה זה היה יותר רגוע, היה רק מקרה אחד. מישהו זיהה אותי במים, לא האמין לי שאני מרומניה, אמר שהוא יודע שאני מישראל ואמר לי 'FREE PALESTINE'. לא נבהלתי, רק הסתכלתי לראות אם מישהו מסביב קלט את זה ואז יקרא לאחרים להגיע. התרחקתי ממנו".
"מבאס מאוד להתחרות ככה, להוריד את הדגל", אומר רבינוביץ'. "שנה שעברה עוד התלבטתי איך אני משאיר אותו ומה יקרה אם אנצח בתחרות, אבל אני מבין שיש אנטישמיות. הוחלט בארגון שגם אם ספורטאים אחרים יזכו, נגיד צרפת או ספרד, הם לא יעלו עם הדגל לפודיום. קרה שישראלית ניצחה תחרות ונאסר עליה לעלות עם הדגל".
החשש היותר גדול של הספורטאים הוא השעיה, שתגיע כשהארגון יבין שאי אפשר לשאת את כל משני הזהירות יותר בגלל הספורטאים הישראלים. "זה הולך וגדל. למזלנו, זה ספורט אולימפי, אז אסור להשעות מיידית. אני יודע שגם אסור להם לעשות את זה לפי ספר החוקים כי זה יסבך את הארגון. אני רואה איך הם רואים אותנו אחרי מה שקרה בתחרות בספרד. כמות דגלי פלסטין שם הייתה מטורפת. כשיצאתי מהמים הסתכלו עלי כאילו אני חייזר. במרוקו כבר הגענו מוכנים לזה, וכשנחזור לסבב האירופי הדגל יחזור גם".
נופשים בחוף עם חולצת 'פרי פליסטיין'
הגולשים בעולם, שמכירים את המתחרים הישראליים, מנסים להיות בעד חבריהם בסיטואציה המורכבת. רבינוביץ' מעיד שלצד הניסיון שלהם להגן עליו, חלקם מסתכלים בעין עקומה על היחס הזהיר מדי בשל נוכחותם. אחרי ביטול התחרות בספרד, האכזבה שלהם הופנתה גם כאצבע מאשימה אל הישראלים.
בתחרות במרוקו, הספורטאים דיברו עברית בטון נמוך מאוד, בודקים תמיד שאף אחד לא מאזין להם. כשהשטח היה צפוף מדי, לא הייתה להם ברירה אלא לעבור לאנגלית כדי להרגיש בטוחים. גם מבחינת לינה היה פיזור ברחבי העיר, כשמטרת הפיצול, למקרה הצורך, היא הגעה מהירה של היתר לדירה בה נמצא חברם למשלחת.
אורי עוזיאל (21) מהרצליה מזדהה עם דברי חברו, אבל מדגיש שהוא ידע שיצא לתחרות בשל היותו מדורג במקום ה-17, וצבירת נקודות נוספת תקרב אותו לסבב הצ'אלנג'ר, הגבוה יותר. "לקחתי את הצ'אנס", הוא אומר. "זה היה מסוכן להיכנס לפה כישראלי. לי יש אזרחות ארגנטינאית. נכנסתי בלי בעיה. יכולתי להיכנס גם עם הדרכון הישראלי, אבל העדפתי שלא לעשות את זה. השארתי אותו בפורטוגל".
"אנחנו מייצגים את עצמנו כשאין את דגל ישראל. בכלל, בשנה האחרונה, התבקשנו על ידי מארגני הסבב לא פעם להוריד את דגל ישראל מהרישום", אומר עוזיאל. "יש מקומיים שלא רוצים אותנו, הישראלים. הארגון לא נותן לזה לקרות, אומר שאם הישראלים לא מתחרים אז אף אחד לא יתחרה, כמו שהיה בספרד. אבל הרבה אנשים מגיעים, מוציאים כסף. התבקשנו בצורה יפה להוריד את דגלי ישראל. הסבירו שזה מצב זמני".
הרישום של עוזיאל כארגנטינאי עזר לו להתרכז בגלישה, וגם האימונים המשותפים עם החברים מפורטוגל גרמו לו לא לדבר עברית כמעט, אלא אם כן נפגש עם הספורטאים הישראלים האחרים. יחד עם זאת, הוא וחבריו העדיפו לא לפרסם שום פוסט ברשתות החברתיות בתקופה הזו, ולא לעשות זאת גם כשדובר על התחרות בתקשורת, עד שכל הגולשים יעזבו את מרוקו וימריאו ליעדים אחרים.
"לא העלינו כלום למדיה, לא רצינו שזה יגיע בטעות לתומכי טרור או משהו כזה", משתף עוזיאל. "האנשים פה כן בשקט שלהם לרוב. זה כן היה סיכון לנסוע. בסוף לא היו תקלות או מריבות עם אף אחד, פשוט היינו צריכים לשמור על פרופיל נמוך. בסופו של דבר, עמוק בלב, אני יודע שאני מייצג את ישראל, המדינה בה גדלתי, חונכתי וקיבלתי את הערכים שלי. כרגע, אני לא יכול פיזית לייצג אותה בתחרויות האלה. זה מה יש. אני יודע שזה מצב זמני ומחכה שיסתדר".
סיאם ניקריטין (23), גם הוא מת"א, הגיע עם הדרכון הפורטוגלי שלו, אבל גלש תחת דגל לבן. "העדפתי לא לייצג אף אחד. זה היה מבאס לדעת שיכול לקרות לך משהו עם דגל ישראל, כשאתה חושש לחייך. הדגל חשוב לי, אבל יותר היה מבאס שאני צריך להוריד את המילה ישראל מאוצר המילים שלי".
"התחרות הייתה חוויה טובה. כן הורגשה העוינות. היו אנשים שאהבו אותנו בתור ישראלים והיו כאלה שלא", הוא מוסיף. "היו פעמים שאמרנו שאנחנו מיוון. לצד הלחץ, היו רגעים יפים עם המרוקאים, היו כאלה שכן התלהבו מאיתנו. זה שלא שיתפנו כלום ברשתות גרם למסע הזה לעבור חלק. לא נקלענו לאף בעיה. זה יכול היה ליפול על הצד ההפוך אם היינו נופלים על האנשים הלא נכונים. כל מי שאני דיברתי איתו היה טוב אליי".
גלישה אתר התחרות במרוקו
מי שלא החזיק באזרחות זרה נאלץ כן להגיע עם דרכונו הישראלי, אך בתחרות עצמה להתחרות תחת דגל לבן. דן עברי (20) מנתניה עשה זאת כשהגיע למרוקו מקוסטה ריקה. "המתחרים יודעים מאיפה אני, מארגני התחרות והשופטים יודעים את מי מייצגים אלה שמתחרים תחת הדגל הלבן", הוא מספר. "המרוקאים לא יודעים את זה, אבל החשש שהיה לי לפני עבר כשהגעתי לשם. לי בתחרות לא קרה כלום, לא נתקלתי בשום בעיה. לא צעקתי, לא דיברתי בקול רם. זאת מדינה ערבית, אז לא מרגישים בנוח, אבל הם לא יודעים מי אני".
למרות שעברי רצה להצליח יותר בתחרות, הוא לא מסתיר את זה שהחוויה הייתה מפתיעה, אולי אפילו מהנה. "זה מקום שונה מכל אלה שהייתי שבהם עד עכשיו. מבחוץ הכל נראה כמו עזה, אבל היה כיף. התרבות, האוכל. הפחדים שלי לא היו נוראיים כל-כך במציאות. הזהות שלי? אני רגיל כבר מתחרויות באירופה לשמור על זהירות. כן הייתי צריך לעשות אקסטרה כדי לא להיפגע".
מלבד חלק קטן מחבריו, עברי העדיף לשתף כמה שפחות אנשים בנוגע לנסיעה. את המשפחה הוא הרגיע, וגם הם ביקשו ממנו לא לבלוט יותר מדי. "הייתי עם גולשים מפורטוגל וצרפת. והם מבינים את הסיטואציה שאני נמצא בה, תומכים בי. אני חלק מהם, לא שונה. אני חושב שאנשים לא מבינים מה קורה, זה מעין טרנד. אני זה שזיהה את הבחור שחיכה בחוף עם החולצה FREE PALESTINE. אני מעדיף במצב הזה עדיין לא להתחרות עם הדגל. זה מבאס, אבל הביטחון מעל הכל".
יש לציין שגם ספורטאים אחרים חשו לפרקים עויונות מצד המקומיים. "אם זה היה אישית איתנו, לא הייתי יוצר קשר עין או עושה הכל כדי שלא ידברו איתי", מספר עברי. "התרחקתי גם ככה. הייתי עם החברים מחו"ל, משתמש בעברית רק עם החברים מישראל, וגם שם מדברים מאוד חלש. בדירה שלי הייתי עם ג'ון-ג'ון והמאמן הפורטוגלי. ההעדפה הייתה להתפזר כי אנחנו בכל זאת בלי אבטחה. אני מקווה שיום אחד דברים ישתנו. מאוד נהניתי במרוקו. כשלא ידעו שאני מישראל חייכו אלי, הם אוהבים תיירים. אני מקווה שיום אחד נגלוש שם עם דגל ישראל והכל יהיה בסדר".
לצד החוויה הסבוכה, הייתה גם הצלחה. עידו חג'ג' (20) מנתניה העפיל לסבב הצ'אלנג'ר ורשם היסטוריה קטנה בהיותו הגבר הראשון שעושה זאת, אחרי הגולשת האולימפית ענת ליליאור. לחג'ג' יש פוטנציאל להעפיל למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 2028, והוא מקווה שהתחרות הזאת תהיה רק התחלה. "זה כמו העפלה מליגה הלאומית לליגת העל של הגלישה", הוא אומר. "הניקוד שצברתי בנקודות הספיק להיות בין שבעת הראשונים באירופה כדי לעבור לצ'אלנג'ר. אני סיימתי במקום השלישי. התחרות במרוקו עזרה לי עם הניקוד".
חג'ג' הגיע למרוקו עם הדרכון הישראלי שלו, אבל התגבר על החשש מהר מאוד. "הייתי חייב להגיע לתחרות הזאת, והגעתי לתוצאה שהייתי צריך. עשיתי את זה. זאת עוד מדרגה לכיוון המשחקים האולימפיים, ואם לא הייתי נוסע לא הייתי מגיע לשם. השנאה לישראל בטיקטוק ובאינסטגרם עשתה את הנסיעה מעט מפחידה. ידענו שנסתדר, כי בכל זאת יש אנשים שאוהבים אותנו. הורדנו כל דגל אפשרי כדי להפחית סיכונים". עכשיו, כשהוא בישראל הוא מסכם: "זאת הייתה חוויה מטורפת. שמח שעשיתי את התוצאה הזאת, מרוצה ממנה. טוב לחזור הביתה, למשפחה ולחברים. הסתמכתי על הקדוש ברוך הוא. מה שצריך לקרות יקרה".
