הקרקס הקבוע בימי רביעי בבית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל לא מוסיף כבוד לאף אחד. לא לקבוצות, לא לדיינים וגם לא לאוהדים. הגענו למצב כל כך אבסורדי, שכל מערכון סאטירי שנכתב על הכדורגל הישראלי נראה לא רלוונטי. הקבוצות רצו שלא יהיו עונשים של משחקים ללא קהל, אז בהתאחדות ניסחו תקנון חדש שמוציא את העונש הזה, ובמקומו נכנס עונש הפחתת נקודות. שזה כמו להכניס בלם במקום חלוץ כדי לשמור על תוצאה, אבל הבלם כובש שער עצמי ומורחק. הבעיה כאן היא אחרת, והיא בעיית האלימות בכדורגל הישראלי. אם לא ינסו לפתור אותה, אף תקנון לא יעזור.
הקבוצות וההתאחדות שינו את התקנון כדי לשכנע את עצמן שאין בעיה עם אבוקות, וטמנו פח לבית הדין. הן השאירו לבית הדין רק את האופציה של הפחתת נקודות, ועכשיו הקבוצות מתפלאות שהוא מפעיל אותו ומבקשות לשנות את זה. הן כבלו את ידי הדיינים, ורוצות שהם יהיו הודיני ויחלצו את עצמם. לדיינים אין שום דרך לצאת מזה טוב: אם יורידו נקודות - הם יפגעו בספורטיביות. אם לא, מדובר בבית דין בלי שיניים שלא צריך אותו.
זה נראה כמו מזימה נגד בית הדין, אבל ברור שהכל קרה מתוך שלומיאליות. רצו להקל עם האוהדים, וקיבלו אליפות שתוכרע בבית הדין. במקום לפתור בעיה, גרמו לעשרות בעיות נוספות. עכשיו הקבוצות מודות שטעו, ולא יודעות איך לצאת מזה. הן יכולות לבוא בטענות רק לעצמן ולא לבית הדין, שמקל עליהן בכל פעם.
הדיינים מודים שהם לא רוצים להפחית נקודות, אבל יש תובע ויש דיון. הם רוצים לקחת את העניין הזה ברצינות, וקבוצות מגיעות עם טיעונים מצחיקים כמו "אל תענישו אותנו על אבוקות, כי אנחנו מגנים את התופעה" ומביאות תצהירים משחקנים שהאבוקות לא פגעו בהם, ולכן לא נגרם נזק. לקרוא את הדיונים ולא להאמין שמדובר באנשים מכובדים, שלכאורה לוקחים את עבודתם ברצינות.
זה לא משנה אם יעמידו קבוצה לדין "בנסיבות מחמירות" או לא. העובדות הן שהאלימות ממשיכה להשתולל. אחרי 7 באוקטובר הבטיחו לנו שהכל יהיה אחרת, ראינו אחווה מדהימה בין הקהלים והקבוצות. ועכשיו? חזרנו לשיח נטול סולידריות. אם מורידים לקבוצה מסוימת נקודות, אוהדיה ושחקניה יבכו. אם מורידים לקבוצה אחרת, הם יגלגלו עיניים ויגידו ש"אלה החיים". אם משפט שלמה היה בכדורגל הישראלי, אין סיכוי שהתינוק היה נשאר בחיים. המוטו כאן הוא "אם הוציאו לי עין זה בסדר, כל עוד ליריבה הוציאו שתיים". רק תראו את החגיגות של אוהדי היריבות, כשלקבוצה מסוימת מורידים נקודות.
3 צפייה בגלריה
הבעיה הייתה ונותרה האלימות. אבוקות ביציעים במהלך הדרבי התל-אביבי האחרון
(צילום: עוז מועלם)
הפתרון הוא לא עוד אכיפה, בטח לא לשלוח ליציעים עוד שוטרים שרק מלבים את האלימות וגורמים לתסיסה מיותרת. הפתרון הוא להרגיע את הרוחות. הכדורגל הישראלי איבד את השפיות, ורואים את זה הכי טוב בבית הדין. דרוש מבוגר אחראי שיגיד שלא על כל אבוקה צריך לרוץ לבית הדין, ולא כל זריקת כוס קולה על שחקן יריב היא התפרעות של כל הקהל. גם הקבוצות עצמן חייבות להוריד הילוך. למשל, להפסיק לרוץ לשופט על כל שריקה.
זה נראה כמו פעולה לא משמעותית, אבל כשזה קורה הרבה פעמים במשחק אחד - זה מעלה את רמת האלימות, כי הקהל מתחיל לפקפק במניעיו של השופט. להשתדל לא לחגוג שערים מול קהל יריב, ולהפסיק לבזבז זמן בהפגנתיות. כן, גם בזבוז זמן הוא אלימות. כי מדובר בניצול לרעה של חוקי המשחק, מה גם שהמטרה המשנית שלו היא ששחקני היריבה יתעצבנו - ואולי יעשו עבירות קשות ששוות כרטיס. אם השחקנים והמאמנים לא מכבדים את הכדורגל - למה שהקהל יכבד אותו?
כשהאווירה תהיה רגועה יותר, יהיה צורך להגיע לבית הדין רק במקרים חריגים מאוד. לקבוצות יש אחריות מעבר לקביעת סעיפי תקנון, אבל הן מסרבות לראות את זה. מבחינתן, להישאר לנצח במקום הילדותי של "דין לנו ודין לשאר" מאשר לקחת אחריות אמיתית. זה לא מפתיע, אנחנו בישראל, ולקיחת אחריות היא מילה גסה.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.03.24
