"בכיוון ההפוך זו תנועת הדרך". משפט זה לקוח מהספר "דאו דה ג'ינג", שמיוחס ללאו דזה, שנחשב לאבי תורת הדאואיזם. הדאואיזם היא תורה, פילוסופיה ודרך חיים מרכזיות בתרבות הסינית העתיקה. המשפט הזה הוא כמובן פרדוקסלי במבט ראשון, שהרי כאשר אני נע ימינה, אני אצפה להגיע ימינה (לצורך העניין בכיוון ימינה זו תנועה ימינה). עם זאת, זו איזשהי דרך לתאר את העולם - הטבע, האדם, התרבות, הכלכלה, הפוליטיקה - בסתירה לדרך החשיבה הלינארית שמאפיינת את המערב.
דוגמה פשוטה להיגיון הזה קשורה בגיאוגרפיה. תארו לכם שארצה ללכת מערבה, ואתחיל לצעוד לכיוון בו השמש שוקעת. בדרך אני אעבור את אירופה, ניו יורק, לוס אנג'לס - אך ארצה להמשיך. ממש אחרי שאחצה את האוקיינוס השקט לכיוון המערב, לפתע אמצע את עצמי ביפן - שיא המזרח. בכיוון הפוך זו תנועת הדרך - הלכתי מערבה והגעתי למזרח. אז האם כשאנוע ימינה, עדיין אצפה להגיע ימינה? התורה המרתקת הזו שמהווה תשתית תרבותית וערכית מרכזית, מתיימרת לתאר את האופן בו החיים מתנהלים ובו יש להתנהל איתם. שני סיפורים מהכדורגל הישראלי בתקופה האחרונה הזכירו לי את המשפט הזה - בכיוון ההפוך זו תנועת הדרך.
הסיפור הראשון מגיע ממכבי תל אביב. אין זה סוד כי הצהובים נמצאים במשבר, על המגרש ומחוצה לו. אחרי שספגו שתי שישיות רצופות (עם פער של פגרת נבחרות בתווך), קומץ אוהדי הקבוצה החליט שהבעיה היא המאמן ז'רקו לאזטיץ', הגיע לביתו הפרטי ושיגר באישון לילה אמצעי פירוטכניקה. זה היה ניסיון קיצוני להלך אימים על הסרבי, שחרג מגבולות בלומפילד וקריית שלום, והגיע מרחק נגיעה - ללא ספק קרוב מדי - ממחוזות האלימות.
בתגובה, מתוך אחריות אישית ופחד, הודיע המאמן כי הוא מתפטר ומעוניין לעזוב את הארץ. בעלי הקבוצה, מיץ' גולדהאר, ידוע בכך שהוא מסרב "להתלכלך". הוא נוטה להתנתק מסערות (זכר להדחת מיכה ואצילי ברגע שהתפתחה הפרשה), וכך גם נטה לפעול במקרה הזה. הוא סירב לתת לאוהדים את הכוח להרתיע מאמן החוצה מהקבוצה, ולא קיבל את התפטרותו של לאזטיץ'. מבחינתו, על כל מהלך ניהולי של הקבוצה להיות מקצועי וענייני, ובטח שלא תחת איומים. לכן, מאז, למרות ההמשך ביכולת הרעה ובצל הביקורת הרבה על ניהול הסגל של לאזטיץ', מתעקש גולדהאר להשאיר אותו בתפקידו. ניתן בסבירות רבה להניח כי לולא הלילה האלים תחת ביתו של הסרבי, וכל עוד המחאה הייתה נשארת בגבול הטעם הטוב, הבעלים הקנדי היה נענה לדרישה הלגיטימית והמתבקשת של פיטוריו של לאזטיץ', והיום את האימונים בקריית שלום היה מדריך מאמן אחר.
אפשט ואקשר לדאו: אוהדי מכבי רצו לראות את לאזטיץ' מפוטר - משל רצו לנסוע מערבה. הם לא עצרו בשלטים בשער 11 (אירופה), בשירים וקריאות מבלומפילד (ניו יורק) וגם לא במחאה האגרסיבית יותר בקריית שלום (לוס אנג'לס). הם המשיכו באגרסיביות ובאינטנסיביות ובקיצוניות - חצו את כל האוקיינוס השקט - ובסוף המעשים שלהם דווקא חיזקו את מעמדו של לאזטיץ' כמאמן הקבוצה, משל לפתע מצאו עצמם ביפן. בכיוון ההפוך זו תנועת הדרך - בכיוון המערב הם הגיעו למזרח, ובדרך לפיטוריו של לאזטיץ' הם קיבעו אותו כמאמן.
בשביל להגיע לסיפור השני נחצה את הכביש בתל אביב, מצידו הצהוב לזה האדום. אך כאן הסיפור לא מגיע ממרומי הדרג הניהולי של המועדון, אלא מהקהל. החולצות שהשיק אולטראס הפועל תל אביב הן שיח היום בזירה הציבורית, האינטרנטית, התקשורית (וגם המשפטית) בשבועות האחרונים. לפני כשבועיים, בשבת בצוהריים, כמה מאוהדי הקבוצה הגיעו לבלומפילד למשחק מול הפועל פ"ת, לבושים באותן חולצות (עליהן כתוב ש"אולטראס הפועל נגד החלאות", ושלושה איורים של סימן מחיקה על סמלי מכבי, המשטרה וארגון הטרור "כך"). המשטרה, מצידה, טענה כי הדבר מעודד "הפרת סדר ציבורי" (כנראה יותר פגיעה באגו השוטרים ומפקדם), ומנעה מאותם אוהדים להיכנס לאצטדיון - ואפילו הוצאה של חלקם שהתיישב כבר ביציע. בתגובה לאקט הלא-ממש-דמוקרטי הזה, אולטראס הפועל הודיע כי יחרים את אותו משחק ולא נכנס בשערי האצטדיון.
יתרה מכך, הדבר יצר סערה גדולה סביב הנושא גם מחוץ לתחום אוהדי הפועל בפרט והכדורגל הישראלי בכלל. הקשרים פוליטיים ולאומיים נדבקו באירוע, לרבות הרבה ביקורות וגינויים כלפי המשטרה. גם קהלי קבוצות אחרות הצטרפו למחאה סביב החולצות, שהן מצידן נרכשו כבר על ידי אלפי אוהדים, ועדיין נרכשות (אחרי שהיו ברשות עשרות עד מאות בודדות בלבד).
ובענייני דאו: למען מניעה של הפרת הסדר הציבורי, ובשביל להמעיט בהיחשפות החולצות המדוברות בציבור בכלל ובאצטדיונים בפרט, המשטרה נקטה בצעד קיצוני. התוצאה שהתקבלה היא שעלה המתח בין כל הגורמים, והסיכוי להפרות הסדר הציבורי עלה גם הוא. בנוסף לכך, כאמור, גם קצב מכירת החולצות עלה משמעותית. המשטרה הלכה מערבה, כנגד החולצות, והגיעה למזרח, כשהחולצות חוקיות, כשרות ומופצות. המשטרה התיימרה לשמור על הסדר הציבורי, אך רק גרמה למהומות וסערות. בכיוון ההפוך זו תנועת הדרך.
מה עלינו ללמוד מלאו דזה ותורתו העתיקה והחכמה, בהקשר של אירועי ההווה? מה עלינו להסיק מהחיבור של סין העתיקה וישראל העכשווית? צעד קיצוני הוא לא בהכרח הפיתרון. יתרה מזאת, הוא לרוב יביא איתו את התוצאה ההפוכה. רציתי להדיח מאמן? קיבלתי אותו מקובע בתפקיד. רציתי לשמור על הסדר הציבורי ולהדוף חולצות? קיבלתי סערה וחולצות בשפע. רציתי להגיע למערב? הגעתי למזרח. הקיצונית איננה הפיתרון, כי אם הגברת הבעיה. גישה מתונה, סבלנית ומכילה - גם אם היא אסרטיבית ונוקשה - תביא לתוצאות רצויות. לפעמים הליכה נגד האינסטינקטים הראשוניים, היא זו שתוביל ליעד המבוקש. בכיוון ההפוך - זו תנועת הדרך.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
