אין דבר מהנה יותר מלעלות למשחק כדורסל שאף אחד לא נותן לך אפילו סיכוי תיאורטי לנצח בו. אתה משוחרר, נהנה, לא חושב על התוצאה, רק מנסה להפיק כמה שיותר מהדרך. ולפעמים, דווקא בגלל זה, אתה מדהים את עצמך.
בגלל העובדה שאריאל בית הלחמי לא חשב שישראל יכולה לנצח, הוא ניהל את הסגל שלו בצורה אופטימלית, לראשונה באליפות. הכוכבים זכו להרבה מנוחה כדי שלא יגיעו עייפים מדי למשחקים הבאים והחשובים באמת - "אלה שבאמת אפשר לנצח בהם", כן? - המחליפים קיבלו הרבה מאוד דקות, נמרוד לוי עלה בחמישייה במקום תומר גינת כדי להרחיב את הרוטציה, איתן בורג קיבל זמן משמעותי על המגרש, ושומו שמיים, הנבחרת אפילו קיבלה הזדמנות לשחק לא מעט דקות בלי דני אבדיה ולנסות לגלות מי היא כשהוא נח, לקח הכרחי מהמשחק מול פולין, שבו אבדיה לא ירד ובסיום פשוט לא שרד.
אז מה קרה? צרפת מענישה את היריבות עם הרבה פורוורדים אתלטיים, אבל זה בדיוק גם החלק החזק של ישראל. אין לה שחקן ציר אימתני, שזה בדיוק מה שאנחנו מתקשים להסתדר איתו. פרנסיסקו רכז נורא מהיר, אבל זה בדיוק הדגם שאיתו ים מדר יודע להתמודד, להבדיל מהרכזים הגבוהים והפיזיים יותר.
ישראל גילתה די מהר שהשד לא כל כך נורא. במקביל, צרפת, שהתכוננה לטיול, הלכה ונלחצה והפסיקה לתפקד. היעדרם של עוד מנהיגים ותיקים בלט שם מאוד. מ"טוב, כנראה לא נובס היום", זה עבר ל"רגע, אולי אפשר לנצח", ומשם ברבע האחרון לקונצרט של ממש.
אבדיה היה כרגיל הטוב מכולם, גינת היה פשוט אדיר, מדר סוף־סוף נתן משחק טוב באמת, אבל עזבו את הבודדים. זה היה ניצחון קבוצתי, כי ישראל התייחסה לעצמה כאל קבוצה ולא כאל סגל שבו יש מיוחסים ויש כאלה שלא מגיעה להם הזדמנות. זה היה אחד הניצחונות הגדולים של ישראל מזה הרבה זמן. גרסת הפארק דה פראנס של הכדורסל, מינוס ההשתנקות של מאיר איינשטיין ז"ל, כי אי־אפשר באמת הכל.
ואחרי שענני האופוריה יתפוגגו, צריך לזכור את הדבר הכי חשוב: בדרך לשמינית הגמר, ניצחון על בלגיה יותר משמעותי מניצחון על צרפת. כמו שהברקנו, כך אנחנו יכולים לפשל. דיר באלאק.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.09.25
