יחסית לאומה שמספרת לעולם, ובעיקר לעצמה, עד כמה היא לא מייחסת חשיבות לכדורגל, ארה"ב נמצאת כבר כמעט שבוע בדיכאון עמוק של אחרי הדחה. בהיעדר מקומות לברוח אליהם - ליגת הבייסבול רחוקה לפחות חודשיים מלהתחיל לעניין, ה־NBA וה־NFL ואפילו ההוקי בפגרה - התיישבה בשבוע החולף תקשורת הספורט האמריקאית בחושך ועטפה עצמה באוקיינוס של רחמים עצמיים. "בואו נודה בזה", צעקה הכותרת של ה"ניו־יורק טיימס", "ארה"ב לעולם לא תזכה בגביע העולם לגברים".
האמריקאים יודעים שהמונדיאל הזה היה מהפנט והם התאהבו. 50 מיליון איש צפו בשמינית הגמר נגד בלגיה - להוציא את השלבים המכריעים של פלייאוף ה־NFL, המשחק הזה היה אירוע הספורט הנצפה ביותר בארה"ב במאה ה־21, ומשחק הכדורגל הנצפה אי פעם שם - ונעלבו מאוד מההפסד המחפיר. התגובה הראשונית הייתה אמריקאית קלאסית: קצת רקיעות ברגליים ואחר כך ביטול ההפסד בהינף יד – עדיין יש לנו נושאות מטוסים שאין לאף מדינה! אבל התחושות האמיתיות צפו מהר מאוד ותורגמו לשבוע של כמויות מלל שבדרך כלל שמורות לעוד החלטה של לברון ג'יימס. פרשנים אמרו לא מעט שטויות, אבל בין העשבים השוטים הונחה האצבע על הבעיה האמיתית: הקפיטליזם המשתולל מחסל כל סיכוי שלארה"ב תהיה נבחרת כדורגל רצינית.
לנדון דונובן, אגדת כדורגל אמריקאית - ככל שיש כזו - ציטט מחקרים שהראו כי רק כ־2% משחקני הכדורגל הצעירים בארה"ב מגיעים ממשקי בית שמרוויחים פחות מ־50 אלף דולר בשנה. זה גורם לכדורגל להיות בלתי נגיש למאגר עצום של כישרונות. "אמא שלי הייתה אם חד־הורית שהרוויחה 34 אלף דולר בשנה", אמר דונובן. "אם הייתי גדל היום, לא היה לי שום סיכוי לשחק במועדון נוער. מהיכן היינו מביאים את הכסף?".
זה בדיוק המלכוד שבו נמצא הכדורגל בארה"ב. הוא הפך מאוד אהוב בגילים צעירים, אבל הוא משועבד לגמרי לקפיטליזם. המועדונים בנויים למטרות רווח, והמשחק שהפך לפופולרי בעולם כיוון שכולם־כולם יכולים לשחק אותו, דילג בארה"ב על כל השלבים ועכשיו הוא ספורט לילדים מבתים מבוססים.
ההתאחדות האמריקאית עשתה מאמצים לשנות במשהו את מסלול הפיתוח. האקדמיות של ליגת ה־MLS מאפשרות אימוני חינם לשחקנים מובחרים, אבל בגילים צעירים ממש, אלה שבהם מעצבים את הילד מאפס, מדובר בעסק לכל דבר. זה דורש מהורים להוציא יותר מ־20,000 דולר בשנה עבור נסיעות, אימונים וציוד.
20 אלף דולר למשפחה בשנה
(צילום: Alex Grimm/Getty Images)
זה לא רק הכישרון שהולך לאיבוד כתוצאה מסגירת המשחק לחלקים עצומים של האוכלוסייה. זו גם מערכת שמתגמלת מועדונים על השגת תוצאות, לא על בניית שחקנים. באופן כללי זו תעשייה של יותר מ־40 מיליארד דולר, ובכל שנה המטרה היא לסחוט יותר כסף ממשפחות שיש להן.
בעלי המניות תחילה
אחרי כל כישלון במונדיאל, ההסבר המיידי לשאלה מדוע ארה״ב לא מצליחה להעמיד נבחרת גברים שתרוץ רחוק, הוא שהספורטאים האמריקאים הטובים ביותר משחקים בענפי ספורט אחרים. זו כמובן עובדה, אבל זו לא גזירה משמיים וזה סתם תירוץ. יש בארה"ב מספיק כישרון אתלטי כדי לייצר כדורגלנים טובים. זו מדינה של כמעט 350 מיליון איש, ועוד המונים ברחבי העולם שיכולים לשחק בנבחרת ארה״ב בזכות כל מיני שורשים משפחתיים. נורווגיה, לצורך הפרופורציות, היא מדינה בגודל של מינסוטה.
הבעיה היא שארה"ב לא מוכנה לזוז במילימטר מהקו האדום היחיד שלה: ראשי תאגידים ובעלי מניות הם האנשים היחידים שחשובים באמת. אין דבר כזה שהממשל הפדרלי יחליט כי הקצאת תקציב רציני לפיתוח ילדים כדורגלנים הוא אינטרס ציבורי. "כדורגל נוער (ספורט נוער) הוא שוק תחרותי עם עסקים שמוכרים מוצר שלקוחות מוכנים לשלם עבורו", צייץ שחקן העבר והפרשן הבלתי נסבל, אלכסיי לאלאס, שאמור להיות מישהו שאכפת לו מהכדורגל האמריקאי, "הייתי שמח אם כדורגל היה בחינם לכולם, אבל מי ישלם על כל הכדורגל החינמי הזה? משלם המסים?".
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
כן, מר לאלאס, משלם המסים. מימון ממשלתי מלא של כל מערכת פיתוח שחקני הכדורגל הצעירים בארה"ב - במטרה לבטל לחלוטין את מודל ה־'Pay-to-Play' - מוערך בעלות שנתית של בין 3 ל־5 מיליארד דולר. זה לא כזה קשה: בשנה שעברה העביר הקונגרס הקלות מסים לחמישון העליון בעלות של 100 מיליארד דולר בשנה. לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לדעת שבכסף הזה אפשר לממן את כל מערכת כדורגל הנוער בארה"ב במשך כמה עשרות שנים.
לארה"ב יש ארלינג הולאנדים קטנים בכל מקום, אבל היום הם צומחים להיות שחקני כדורסל בדיוויז'ן 2 של ליגת המכללות, כי למדינה העשירה בעולם אין תקציב להפוך אותם לכדורגלנים טובים. כלומר יש לה, אבל מישהו צריך לדאוג לבעלי המניות.
