"אנחנו לא באים כדי לא להפסיד. אנחנו נעלה על המגרש וניתן פול גז 90 או 120 דקות, כמה שיידרש כדי שנעפיל" (גרהאם ארנולד, מאמן נבחרת עיראק)
40 שנה לאחר ההופעה היחידה שלהם בגביע העולמי במקסיקו, העיראקים ישחקו בבוקר רביעי (06.00) בפלייאוף נגד בוליביה, משחק יחיד על העלייה למונדיאל. ניצחון יהווה נקודת סיום חגיגית למסע מופרך ומפרך של ארבעה סיבובים ו־28 משחקים ששיחקה עיראק בניסיון להשיג את הכרטיס הנכסף. "זה היה סיפור ארוך", אמר השוער והקפטן ג'לאל חסן שייעדר בגלל פציעה, "ועכשיו זה סיפור ארוך שחייב סוף טוב. אנחנו חייבים את זה ל־47 מיליון עיראקים".
כדי להגיע לאליפות העולם, הנבחרת של ארנולד תצטרך לדלג על פני הסגל הצעיר של בוליביה, יריבה שמחפשת אף היא חזרה למעמד בפעם הראשונה מאז 1994. "אנשים לא יכולים לחכות מרוב התרגשות. זה הכל בשבילם", אמר המגן מרצ'אס דוסקי (יליד גרמניה), "בשבילנו זו לא רק הזדמנות להעפיל, לתת קצת שמחה לאזרחים ולרשום את השמות שלנו בדפי ההיסטוריה של הכדורגל העיראקי, אלא גם לשנות את התדמית שיש לעיראק בעולם. ממדינה שסועת מלחמה, למדינה שנבנית מחדש, עם אנשים חמים ונדיבים. אנחנו רוצים לשנות את התמונה שיש לאנשים בראש בקשר לעיראק. אנחנו רוצים למחוק את האסוציאציה של מלחמה כשחושבים עלינו".
"בשביל הילדים"
ואם העלייה למשחק המכריע נגד בוליביה הייתה דרך חתחתים, הרי שהלוגיסטיקה של להגיע למשחק במקסיקו הייתה כבר גיהינום מהסוג שרק המצב הפוליטי־צבאי במזרח התיכון יכול לייצר. השמים הסגורים קירקעו את ארנולד בדובאי, שחקנים שלא היו בעיראק נאלצו למצוא את דרכם למונטריי בצורה עצמאית, ורק טיסת צ'ארטר שהוחכרה במיוחד, הביאה את השחקנים שמשחקים בעיראק מהמולדת דרך ערב הסעודית למקסיקו. לולא טיסת הצ'ארטר הזו, השחקנים היו צריכים לנסוע באוטובוס לטורקיה, 25 שעות, ומשם לטוס למקסיקו.
"אני זוכר, כילד, שתמיד ראינו את הגביע העולמי והכוכבים שם, וזה היה החלום שלנו להיות חלק מזה", אמר דוסקי בראיון השבוע, "ועכשיו אנחנו ממש קרובים. אני מבין שזה לא רק החלום שלי שמתגשם, אלא זה שאני פותח חלום לכל הילדים העיראקים שיצפו בנו".
הנבחרת העיראקית ידעה שתי תקופות נפלאות, שתיהן הגיעו אחרי אירועים דרמטיים ששינו את פני המדינה: הראשונה בסוף שנות ה־70 על רקע עלייתו לשלטון של סדאם חוסיין, ועלייתה היחידה של עיראק למונדיאל ב־1986, והשנייה אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק, כשב־2007 זכתה הנבחרת באליפות אסיה. בין לבין, הכדורגל העיראקי "זכה" לכותרות בעיקר בגלל הסנקציות שהטילו עליו התאחדויות שונות בשל המלחמה מול איראן ומלחמת המפרץ.
4 צפייה בגלריה
1986: נבחרת עיראק בהופעתה הראשונה והיחידה עד כה בגביע העולמי
(צילום: AP Photo/Gianni Foggia)
כמובן שהנבחרות הללו זכו גם לטיפול מידיו של עודאי חוסיין, מי שקיבל מאביו את המפתחות לנבחרת הלאומית ולוועד האולימפי ב־1984. חוסיין ג'וניור היה ידוע בשיטותיו האלטרנטיביות לשכנוע שחקניו בהשגת תוצאות: הוא היה מכה בהם עם צינורות ברגליהם וגבם, ומי שהיה זקוק לטיפול מיוחד נשלח לעינויים בכלא סמוך. הוא איים שיכרות את הגפיים שלהם אם לא ינצחו והכריח אותם להתאמן עם כדורי בטון כשלא השיגו את התוצאה הרצויה. השחקנים אולי שיחקו והתאמנו תחת משטר טרור ואיומים כלפיהם וכלפי בני משפחותיהם, אבל מבחינת תוצאות זה היה תור הזהב בעיראק.
עם תקווה, בלי הכנה
"כולנו זוכרים היטב מה קרה במשחק הפלייאוף נגד איחוד האמירויות", אמר ג'לאל חסן. עיראק ניצחה 1:2 משער בדקה ה־107 לעיני 62,000 אוהדים בבצרה, מה שהביא אותה למשחק הנוכחי. "אנחנו זוכרים את האווירה אחרי הגול ואת החגיגות אחרי הניצחון. אחרי הגול היה מאוד קשה להתרכז בגלל כל האופוריה באצטדיון, ואחרי זה חגיגות הניצחון. עכשיו אנחנו יודעים בדיוק מול מה אנחנו משחקים. זו לא רק נבחרת חזקה כמו בוליביה אחרי המסע שעברנו, אלא שהמשחק ייערך בשש בבוקר שעון עיראק ועשרות מיליונים יקומו, לא ילכו לעבוד, יאחרו לבית הספר רק כדי לראות אותנו מנסים להביא גאווה ושמחה לאזרחים ולמדינה".
ארנולד אמר בשבועות שלפני המשחק כי הוא מצפה שהשחקנים שלו יהיו כשירים וכי ההכנות יתנהלו כמתוכנן כדי להגיע בצורה אופטימלית. אבל הסגל רחוק מלהיות בריא, וההכנות, לא רק ההגעה למשחק, סבלו קשות מהמצב באזור. הנבחרת לא קיימה משחק מאז דצמבר.
מצד שני, 47 מיליון עיראקים יהיו איתם בלב, וביחד עם עוד עשרה מיליון פליטים שפזורים בעולם הם יחכו שהאריות ממסופוטמיה יביאו איתם רוחות של התחלה חדשה. ואם לא – אולי עיראק תקבל כרטיס מפיפ"א אם איראן תפרוש מהמונדיאל.
פורסם לראשונה: 01:30, 31.03.26
