יש לא מעט קווים מקבילים בין לוקה דונצ'יץ' ודני אבדיה - שיפגשו הערב (חמישי, 18:00) במסגרת מחזור הנעילה של שלב הבתים ביורובאסקט 2025. שניהם נולדו לאב מחבל הארץ שנקרא היום קוסובו, שני האבות שלהם היו שחקני ומאמני כדורסל, ולשניהם הייתה בחירה לגבי הנבחרת הלאומית שאותה הם רוצים לייצג.
הסלובני והישראלי יכלו לשחק היום לצידו של ניקולה יוקיץ' במדי סרביה (דונצ'יץ' גם היה יכול ללבוש את מדי ספרד), ושניהם בחרו לוותר על הדרך הקלה ולייצג מדינה קטנה במטרה להוביל אותה, נגד כל הסיכויים, להישגים.
הקריירה של דונצ'יץ' במדי סלובניה יותר מעוטרת מאשר קריירת ה־NBA שלו – הוא כבר זכה עימה בתואר האירופי ב־2017. אבל זה הרבה מעבר לכדורסל. סלובניה, וגם פה ניתן למתוח קווים מקבילים בין דונצ'יץ' לאבדיה, זורמת אצלו בוורידים. אם בליגה הטובה בעולם הוא שכיר חרב בצורה כזו או אחרת, כשהוא שם על עצמו את המדים של הנבחרת הלאומית, הוא מרגיש שגריר שבא לחשוף את המולדת לעיני העולם.
הסגל יותר רזה ממנו
אף אחד לא היה כועס על דונצ'יץ' אם הוא היה מחליט לוותר על הטורניר. הוא מגיע אחרי שנה מתישה, פיזית ובעיקר מנטלית. הוא עבר בית ומדינה, וקיבל בעיטה לא קלה באגו כשדאלאס ויתרה עליו, עוד לפני שיא הקריירה שלו, עבור מחיר עלוב.
דונצ'יץ' תמיד סוחב פציעות. הוא הקדיש את הקיץ הזה כדי לעשות קסמים עם הפיזיות שלו (ובמילים פחות עדינות: איבד את שומן התינוק שהיה לו), אבל הבעיה היא שהסגל של סלובניה הרבה יותר רזה ממנו. אין שום כישרון לידו. אין לנבחרת ממש סיכוי. אבל אלו בדיוק המילים שאסור להגיד ליד האוזניים של שחקן כמו לוקה דונצ'יץ'.
איפה שהפרשנים רואים אפס סיכוי, כוכב הלייקרס רואה מיליון אפשרויות. הוא יכול לעשות משהו בקיץ הזה. משהו שאי־אפשר לכמת ולתרגם אותו לכסף. הוא יכול לגרום לעם שלו לחייך, לשכוח לרגע מהיום־יום. הציפיות לא גבוהות מדי. מה יש לו להפסיד?
דונצ'יץ' מבין. הוא מבין שהוא מגיע ממדינה קטנטונת, שני מיליון תושבים. מדינה בלי השפעה גיאו־פוליטית אמיתית אפילו על האזור הגיאוגרפי שהיא נמצאת בו. ספורט תמיד היה השדרה שבה סלובניה יכלה לקבל הכרה בינלאומית, להניף את הדגל האלמוני שלה, הפודיום שעליו יכלה להרים את עיניה ולזקוף את ראשה בגאווה. פה יודה פטיש, שם רוכב אופניים נדיר. תמיד אינדיבידואלים. עד האליפות של 2017, הפעם הראשונה שבה דונצ'יץ' ייצג את הנבחרת הלאומית.
סלובניה תמיד הייתה עצמאית. כשברית־המועצות התחילה להתפרק, היא הייתה בין המדינות הראשונות שבהן נערך משאל עם ו־90 אחוז מהתושבים הצביעו על עצמאות. שנה לאחר מכן היא כבר קיבלה הכרה בינלאומית.
סלובניה מעולם לא הייתה אימפריית כדורסל כחלק מיוגוסלביה. קרואטיה וסרביה היו ספקיות הכוכבים. רק ב־1997 הגיע השחקן הסלובני הראשון ל־NBA. כשדונצ'יץ' היה בן 8, היו כבר שישה כאלה – כולם שחקנים בינוניים, אבל הם פתחו לילד לוקה את התיאבון.
מהפריפריה האירופית
לדונצ'יץ' יש זיכרון טוב. הוא זוכר מי הקפיץ אותו שכבות גיל על פני שכבות גיל כדי שיוכל לשחק מול שחקנים עם הכישרון שלו. הוא זוכר את כל התנועות שפיתח על הפרקטים והאספלט בלובליאנה, הוא זוכר כמה קריאטיבי היה צריך להיות כדי לראות עצמו יוצא מהפריפריה האירופית הזו ומגיע עד הוליווד, ואיך היצירתיות הזו תורגמה לקסמים על המגרש.
סלובניה נתנה לדונצ'יץ' הכל. היא עיצבה אותו, הפכה אותו למי שהוא. לדונצ'יץ' יש זיכרון טוב. הוא לא שוכח. הוא לא שוכח איך זה הרגיש להניף את הגביע ב־2017 אחרי ניצחון בגמר על סרביה. זו תחושה אופורית שכל אחד מתפלל שהוא יוכל לחזור ולחוות אותה. זו לא חוויה שאתה מקבל ב־NBA.
פורסם לראשונה: 01:30, 04.09.25
