מכבי תל אביב זה לא מה שהיה פעם מבחינת הדומיננטיות בישראל. היא עדיין פותחת כל עונה כפייבוריטית המוחלטת לאליפות, ומנצחת בהפרשים גדולים גם כאשר היא בכושר לקוי, אבל המדינה לא עוצרת את נשימתה כאשר אחת היריבות בליגת העל מצליחה להשיג מולה ניצחון (למרות שאנשי המועדון תמיד לוקחים את זה קשה). זה מזכיר לי ימים אחרים, דצמבר 2000, כאשר אחת הסנסציות הגדולות בתולדות הכדורסל הישראלי התרחשה ביד אליהו. אתם כבר לא זוכרים מי ניצח את מכבי ת"א בליגה בעונה שעברה, אבל סביר להניח שגם אוהדים פחות מחויבים זוכרים את ה־83:85 של אליצור קריית־אתא/מוצקין.
קשה מאוד להסביר את העניין למי שלא חווה אותו אז בזמן אמת. זה היה בערך כמו שמכבי ת"א בכדורגל תנצח עכשיו את פ.ס.ז' מבחינת ההרגשה (למרות שלא מדובר באותו הבדל מקצועי). זו הייתה מכבי של פיני גרשון, עם אנתוני פארקר, אריאל מקדונלד, דרק שארפ, רדיסאב צ'ורצ'יץ', גור שלף, טל בורשטיין ונייט האפמן. הצהובים סיימו את אותה עונה עם זכייה בסופרוליג אחרי ניצחון בגמר על פנאתינייקוס, תחילתן של שנים מוזהבות במיוחד במועדון.
אבל באותו ערב, הקבוצה האלמונית מהצפון באה בלי רגשי נחיתות. המאמן שי מינסטר עשה את הבלתי יאומן, מה שמאמנים מנוסים וגדולים ממנו לא הצליחו לעשות, ביחד עם עוזרו רוני קאן. נכון שמספר ימים לפני כן מכבי ת"א ספגה הפסד מפתיע באירופה לנובו מסטו (89:87) ולא הייתה בשיאה, אבל קריית־אתא הגיעה בלי שחקן בוסמן, למשחק חוץ בלתי אפשרי. מינסטר התעלה על עצמו בניהול משחק מתוחכם מאוד שהותיר את פיני ושחקניו מאחור, וגם בדקות המכריעות לא איבד את ראשו. הוא נהנה ממשחק חייו של אנדריי זלינבבא, אקס מכבי ת"א. הצהובים לא בדיוק ספרו אותו, ולפעמים לא מצא את מקומו אפילו באימוני הקבוצה בהם התייבש בלי לגעת בכדור. באותו ערב הוא קלע 27 נקודות, יותר מכל שחקן בשתי הקבוצות, וקיבל ציון 9.
עם שריקת הסיום של עידו ברגמן ואדם עיני, מינסטר נראה המום לחלוטין. הוא נעמד על הפרקט כשמסביבו התנפלות של מברכים, ולא ידע מה לעשות עם עצמו – לבכות, לצחוק, להחליף מילה עם המאמן המפסיד, אולי לצלצל לביתו ולספר חוויות למשפחתו. הוא פשוט עמד מעט בצד ואמר: "חבר'ה, אני לא יודע מה קורה איתי. אני עדיין בהלם מוחלט. בחלומות שלי לא העליתי בדעתי שניתן לנצח את מכבי ת"א ביד אליהו".
זה יכול לקרות שוב. פתאום גליל עליון תתעלה על עצמה בערב מיוחד, אולי זו תהיה בני הרצליה. אבל הימים השתנו. את הקסם המיוחד של אותו ערב לא ניתן יהיה לשחזר, ו־20 שנה אחרי, אי אפשר לשכוח אותו.
