אלונה ברקת הביאה להפועל באר־שבע לא רק כסף: היא בנתה מועדון, שינתה תודעה של עיר שלמה והוכיחה שאפשר לקחת אליפות דורסנית גם בלי לצאת למסע קניות מטורף ולשלם משכורות מנופחות לשחקנים † התואר הזה רשום קודם כל על שמה
חזרה מהקבר הספורטיבי
אופיר דודזאדה כבש את אחד השערים החשובים ביותר באליפות הזו, וזה קרה אחרי המון זמן שבכלל לא ראה דשא. המגן בן ה־35 עזב את הפועל באר־שבע לפני עשר שנים בטריקת דלת ועבר לגנט, חזר ארצה דווקא למכבי ת"א והלך לבוררות מול אלונה ברקת. לכאורה, צעד שהיה אמור למחוק אותו לנצח. אבל ברקת גדולה מהדברים האלה. צריך מגן שמאלי אמין? נעשה מה שצריך בשביל האליפות.
אחרי הבטחת האליפות, בראיון משותף עם רן קוז'וך, היא חשפה בהומור את דרך הניהול שלה: "אני אומרת את דעתי, אבל אתה לא חייב להקשיב". עם ניסיון של 19 שנה והצלחות בלתי נתפסות בניהול מועדון גדול ולחוץ, כל מאמן וכל איש מקצוע בכדורגל הישראלי יכול ללמוד ממנה. לא רק בגלל התארים. בגלל היכולת להשתנות. היא עצמה לא מפסיקה ללמוד, להתעדכן, לבדוק, לשנות כיוון.
התוצאות מגיעות כמעט בכל עונה. ארון התארים מלא, אין התרסקויות גדולות, אין עשור שחור, אין איבוד שליטה מוחלט. היא אולי רצתה לעזוב את הפועל באר־שבע, ואולי היו רגעים שבהם באמת נמאס לה, אבל אם מנתחים את זה קר, היא לא באמת הייתה משחררת את הקבוצה שהיא אוהבת. לא באמת. זה היה כואב לה יותר מדי.
חזון, סבלנות ואומץ ניהולי
וזאת הייתה גם מכה עצומה לכדורגל הישראלי. כי עם כל הכבוד לבעלים שמביאים כסף, ברקת הביאה משהו הרבה יותר נדיר: חזון עם סבלנות. היא לא רק העמידה תקציב. היא בנתה מועדון, שינתה תודעה של עיר, הפכה את באר־שבע מקבוצה עם היסטוריה מפוארת וגעגוע תמידי לעבר שלא ישוב, לקבוצה שחושבת במונחים של אליפות גם כשהיא לא הכי עשירה בליגה. הכדורגל הישראלי היה מרוויח המון אם היא הייתה יו"ר ההתאחדות או שרת הספורט. אומץ, יושר ויוזמה זה בדיוק מה שהמדינה הזאת צריכה.
להפועל באר־שבע אין את התקציב של מכבי ת"א ומכבי חיפה, דבר הדורש מברקת לחשוב מחוץ לקופסה כל הזמן. להשאיר את אליניב ברדה בתפקיד היה הדבר הכי פשוט לעשות, אבל היא הדהימה עם המינוי של קוז'וך. כמו שהימרה על ברדה בעצמו לפני כן, היא גם לקחה את ברק בכר רגע לפני הפיכתו לאחד מגדולי המאמנים בהיסטוריה.
כשהלכה על מינויים סבירים כמו יוסי אבוקסיס, אלישע לוי ורוני לוי, זה הביא לה תוצאות הגיוניות. אבל בשביל אליפות צריך לעשות יותר, וברקת קלטה שלא צריך להיכנס להרפתקאות עם דמי העברה עצומים. היא מראה שאפשר להכות בדרך אחרת. אפילו גולדהאר ושחר יכולים ללמוד ממנה, שאפשר לבנות פה אלופה דורסנית בלי לצאת למסע קניות מטורף. בלי להביא בינואר זר במיליון יורו וחצי, בלי לשלם משכורות מנופחות לישראלים בינוניים, בלי מנהל מקצועי שרק דורש עוד ועוד רכש.
הסגל, שלא מן הנמנע שהייתה לה נגיעה בבנייתו, נראה עכשיו מפלצתי, עמוק ונוצץ. קוז'וך מקבל המון קרדיט, אבל הייתה לו עזרה וגב שהוא לא היה מקבל בשום מקום אחר. צריך לזכור שהעונה הקודמת של באר־שבע התחילה ברגל שמאל, ולקח זמן לגבש את הזהות החדשה.
שלושה גביעים בארון
המאבק שלה להגדיל את מכסת הזרים היה הוכחה ליכולת שלה להזיז דברים ומהר. היא שלטה בשיח הציבורי וסחפה את כולם. הטיימינג, מתברר, היה נכון. הכדורגל הישראלי היה מוכן לשינוי הזה והוא עבר כמעט בלי התנגדות. ברקת זיהתה כי ערכו של הכדורגלן הישראלי נשחק, והסכומים שהוא מבקש מוגזמים מאוד. מצד שני היא לא קנתה את התירוצים של ברדה, כי כבר ניצחה את מפלצת התקציב של מכבי ת"א יותר מפעם אחת. היא יודעת שהליגה פה לא כזאת טובה. לא צריך משאבים עצומים כדי לנצח את הפועל חיפה. היא לקחה את זה על עצמה. למרות שכאן צריך לעצור כי אחרת היא תהפוך לליגת הכדורסל.
הפועל באר־שבע היא לא קבוצת צמרת גנרית, יש לה זהות מובחנת שנוצרה ברוח של ברקת. לא מוותרת ולא פראיירית. מבינה איזה סוד על הכדורגל הישראלי שאנשים עדיין לא פיצחו עד הסוף. גם בעונות גרועות במיוחד בעשור האחרון היא לא התבזתה, המקום הנמוך ביותר היה הרביעי. והיו גם שלושה גביעי מדינה בזמן הזה.
עכשיו היא במרחק נגיעה מדאבל. למכבי חיפה היו התרסקויות גדולות יותר ב"עשור השחור", הפועל ת"א ירדה ליגה, בית"ר ירושלים נאבקה בתחתית. מכבי ת"א סיימה במקום השלישי כשלרשותה התקציב הגדול ביותר. הפועל באר־שבע לא ירדה לתהומות גם כשברקת לקחה הפסקות, גם כשלא נאבקה על האליפות. היא הייתה שם, סוג של אתלטיקו מדריד ישראלית רק בלי דייגו סימאונה על הקווים.
האם אפשר היה להשיג יותר? אולי. רק אולי. אל תהיו בטוחים בזה. זה לא אומר שצריך להגיד תודה על המקום הרביעי, אבל זה כן מכניס קצת פרופורציה לשמונה שנות הבצורת. הדבר היחיד שצריך לשפר הוא נוכחות עקבית באירופה, שבוודאות תביא לבאר־שבע את הקפיצה הבאה.
פריקית של כדורגל ישראלי
האליפות הזאת מתוקה כמו הראשונה, כי היא הגיעה אחרי בצורת של שמונה שנים ואחרי שכולם כאילו הסכימו על העובדה שהתקרה של באר־שבע היא מקום שני. כולם חוץ מברקת. כשהיא אמרה אליפות במסיבת העיתונאים בה קוז'וך הוצג, היא באמת התכוונה לזה. היא באמת פריקית של כדורגל ישראלי, כי רק צפייה אובססיבית במשחקים יכולה לגרום להחתמות כמו מוחמד אבו־רומי, ג'אבון איסט ואיגור זלאטוביץ'.
בתחילת 2023/24 גם רץ נרטיב מצחיק שהיא לא משקיעה מספיק. תלונות שאין ממש טעם להתייחס אליהן, ובכל זאת נכתוב עליהן משהו שהוא יותר מאימוג'י בוכה מצחוק. לא הייתה עונה בה באר־שבע לא הביאה לפחות שני זרים עם רזומה מרשים וישראלי "בכיר". המאמנים שעמדו על הקווים היו מאמנים בכירים. לא מהמעגל השני של הליגה.
יש בעלים בכדורגל הישראלי שלא מפסיקים לנהות על פערי התקציב משתי המכביות, ברקת מסתכלת להן בעיניים ולקחה את הגורל של באר־שבע בידיה. אחרים היו מתייאשים ואולי אפילו עוזבים בטריקת דלת, בטח לא משכללים את שיטות העבודה. מנסים כל הזמן, לוקחים החלטות שנראות כמו הימורים מטורפים - מתוך אמונה בדרך. ב־NBA מביאים את הגביע קודם כל לבעלים, גם אם בשבילם הקבוצה היא צעצוע. האליפות הזאת, כמו כל תואר של באר־שבע, רשומה קודם כל על שמה.
הכדורגל הישראלי היה מרוויח המון אם היא הייתה יו"ר ההתאחדות או שרת הספורט. אומץ, יושר ויוזמה זה בדיוק מה שהמדינה הזאת צריכההאליפות הזאת מתוקה כמו הראשונה, כי היא הגיעה אחרי בצורת של שמונה שנים ואחרי שכולם כאילו הסכימו על העובדה שהתקרה של באר־שבע היא מקום שני. כולם חוץ מברקת.
